ערעור 1615/13

ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש הצבאי ביהודה

 (בפני כב' ההרכב רס"ן אמיר דהאן, רס"ן סטיב ברמן, סרן חיה זנדברג)

בתיק מס' 3623/12 מיום 18/02/13

(הערעור התקבל באופן חלקי)

המשנה לנשיא סא"ל צבי לקח:

נגד המערער הוגש בבית המשפט הצבאי ביהודה כתב אישום הכולל חמש עבירות. לאחר משפט הוכחות, הורשע המערער בשני אירועים של שוד, באירוע של ניסיון שוד, וזוכה משתי עבירות של מכירת רכוש גנוב.

בית משפט קמא תיאר את העבירות בהן הורשע המערער כדלקמן, ומאחר ואין חולק על הרשעתו של המערער בעובדות האמורות, נביאן בלשונו של בית משפט קמא:

"בפרט האישום הראשון (להלן – פרשת ש.ו. ) הורשע הנאשם בכך, שביום 16/06/12 בשעה 21:21 לערך בכביש 443 בטרמפיאדה בסמוך לגשר בית חורון, עלה על טרמפ ביחד עם שותפו אמיר חסן אחמד זיד על רכבו של ש.ו. , רכב מסוג טויוטה קורולה. השניים ביקשו מש.ו. להסיע אותם לתחנת הדלק הקרובה כביכול על-מנת שיוכלו לרכוש מיכל דלק לרכבם התקוע. אך כשהביאם ש.ו. לתחנת הדלק, הם סירבו לרדת, דרשו מש.ו. לבצע שיחת טלפון באמצעות מכשיר הטלפון הנייד מסוג אייפון 4 שהחזיק, ולאחר מכן חטפו מש.ו. את מכשיר הטלפון הנייד, תקפו אותו, קרעו את חולצתו, אמיר זיד שותפו של הנאשם  – שישב מאחורי כסא הנהג – החל לחנוק את ש.ו. ; ולאחר מאבק הצליחו הנאשם ואמיר זיד להשתלט על רכב הטויוטה, והשניים נסעו בפראות לכיוון רמאללה.

בפרט האישום השלישי (להלן – פרשת א. ט. ) הואשם הנאשם בכך שביום 29/06/12 בשעה 22:00 לערך בכביש 443 בגשר בית חורון, עלה על טרמפ ביחד עם אמיר זיד על רכבו של א. ט. , רכב מסוג פורד גלקסי. השניים סיפרו לא. שברצונם להגיע לתחנת הדלק הסמוכה לבית חורון, שכן השאירו את מכוניתם בצד הדרך. בשלב מסוים במהלך הנסיעה הנאשם – שישב ליד א. ט. שנהג – הרים את בלם היד והחל לדחוף את א. ט. בניסיון להוציאו מחוץ לרכב. באותו זמן אמיר זיד, שישב מאחורי הנהג, ניסה לחנוק את א. ט. בצווארו. הנאשם יצא מהרכב, הגיע לא. ט. מכיוון דלת הנהג ותפס את א. על מנת להוציאו בכוח מהרכב. כשא. ט. התנגד, הרים הנאשם בקבוק זכוכית שהיה ברכב וניפץ אותו על ראשו של א. ט. . בו זמנית, תפס אמיר זיד את א. ט. ברגליו. כתוצאה מהתקיפה, נחבל א.   בראשו, בפניו ובידו.

בפרט האישום הרביעי והחמישי (להלן –פרשת א. א. ) הורשע הנאשם בכך שביום 01/07/12 בכביש 443 בסמוך לגשר בית חורון, תצפת ביחד עם אמיר זיד על א. א. , שנתקע עם מכוניתו מסוג סיטרואן בכביש 443, והמתין לגרר שיביא לו רכב חלופי. הגרר הגיע לאחר כשעתיים עם רכב חלופי מסוג טויוטה. הגרר פרק את הרכב החלופי, החנה אותו מאחורי הסיטרואן כאשר הוא מונע, ופנה להעמיס את הסיטרואן על הגרר. כשא. א. החל מפנה את חפציו ממכוניתו למכונית החלופית, נכנס לפתע הנאשם אל הרכב החלופי, הטויוטה, והחל בנסיעה לכיוון מודיעין. לאחר נסיעה של כ-200 מ' עצר הנאשם את הרכב והעלה את אמיר זיד,  שחיכה לו בצידי הדרך. א. א. ונהג הגרר רדפו אחרי הנאשם ואמיר זיד, שנהגו בצורה פרועה. כשניסו א. א. ונהג הגרר לעצור את המכונית הנמלטת, הנאשם ואמיר זיד פגעו בנהיגתם בדלת רכב הגרר, וכתוצאה מכך נגרם נזק לרכב הגרר. הנאשם ואמיר זיד נמלטו ברכב הטויוטה לרמאללה."

בגין מעשים אלה נגזרו על המערער 60 חודשי מאסר בפועל, 24 חודשי מאסר על תנאי בגין עבירות שוד, גניבה או פריצה, וכן 12 חודשי מאסר על תנאי בגין עבירת אלימות הגורמת חבלה של ממש. בנוסף נגזרו על המערער קנס ופיצויים יחדיו, בסך כולל של 13,000 ₪ או 13 חודשי מאסר תמורתם, כשמתוך סכום זה רכיב הקנס הינו 500 ₪ ואילו רכיב הפיצויים הינו 12,500 ₪.

הערעור שלפנינו מכוון נגד חומרת העונש, ומעורר שתי שאלות מרכזיות. השאלה האחת נוגעת למשך המאסר בפועל, והשנייה נוגעת לשאלת היחס בין הפיצוי לקנס והמאסר תמורתם.

סניגורו של המערער טען כי בית משפט קמא חרג מעקרון אחידות הענישה, שכן על שותפו של המערער לכל המעשים, נגזרו 42 חודשי מאסר בפועל בלבד. הסניגור ציין כי אמנם השותף הורשע בשוד ובניסיון שוד במסגרת הסדר טיעון, בעוד שהמערער הורשע במעשה שוד נוסף, אולם לטעמו אין להתעלם מהעובדה כי השותף ביצע את אותם המעשים יחד עם המערער, ועל כן, הדבר מצדיק הקלה בעונשו.

התביעה טענה כי אין כל חומרה ממשית בעונש שנגזר על המערער. חברו של המערער הורשע בשתי עבירות ולא בשלוש כמערער, ובנוסף עברו הפלילי של השותף פחות משמעותי. עוד צויין כי השיקול לעריכת ההסדר, היה העונש שנגזר על המערער, ובהתאם למדרג ביניהם ולעבירות בהן הורשעו, ואין לעשות שימוש עכשיו בעונש של השותף ביחס למערער. 

באשר ליחס בין הפיצוי לקנס, טען הסניגור כי השילוב של הקנס והפיצוי יחדיו מלמדים כי הקנס הוטל אך ורק כאמצעי אכיפה לצורך תשלום הפיצוי, שכן בצד הקנס ניתן להורות על מאסר בפועל אם לא ישולם, בעוד שלא ניתן לעשות כן באשר לפיצוי.

התביעה טענה בתחילה כי אין כל פסול בדרך בה נקט בית משפט קמא. יחד עם זאת, בעקבות הדיון באולם בית המשפט, ולנוכח פסיקת בית משפט זה (ב"ש 3716/06 יאסין נ' התביעה הצבאית (פורסם בנבו, 8.11.2006) ובית המשפט העליון (ע"פ 8458/11 שובל נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 11.9.2013)(להלן – הלכת שובל) שהוצגו במהלכו בסוגיה זו, השונה מעמדת התביעה, הורינו לצדדים להעביר סיכומים בכתב באשר לשאלת היחס בין הקנס והפיצוי.

ביום 5.3.14 הגישה התביעה את עמדתה, והסניגור השיב בהודעה כתובה שהתקבלה ביום 19.5.14.