עפר נ' חסטר

פסק דין

בפניי מונחת תביעה בה עותר התובע לחיוב הנתבע בתשלום פיצוי כספי בסך 5,000 ₪ וכן למתן צו המורה על פינוי הנתבע מדירת התובע, בטענה כי הנתבע שוהה, שלא כדין וללא זכות חוקית, בדירה שהשכיר מן התובע.

התובע הינו הבעלים של דירה השוכנת ברח' גלעד ב/3 בעפולה עילית (להלן: "הדירה " או "המושכר").

התובע טוען, כי ביום 03.03.2006 נערך ונחתם בינו לבין הנתבע הסכם שכירות (ת/2), לפיו התחייב האחרון לשכור את הדירה לתקופה של 12 חודשים, החל מיום 15.03.2006 ועד ליום 15.03.2007, בתמורה לתשלום דמי שכירות חודשיים בסך של 1,025 ₪.

לטענתו, תקופת השכירות הוארכה, בהסכמה הצדדים, כל פעם, לשנת שכירות נוספת, וזאת עד ליום 15.03.2010, והכל בעל-פה ללא שנחתם חוזה שכירות בכתב. בפעם הראשונה תועדה ההארכה על גבי חוזה השכירות המקורי בחתימתם של שני בעלי הדין. ההארכה השנייה, שאף היא נעשתה בהסכמה, בוצעה על גבי ההסכם המקורי, אך בחתימתו של התובע בלבד. ואילו ההארכות השלישית והרביעית נעשו בעל-פה, ללא תיעוד בכתב, ובהסכמת שני הצדדים.

התובע טוען, כי בחודש ספטמבר 2009 הודיע לו הנתבע על כוונתו לפנות את הדירה, מבלי שנקב במועד פינוי סופי ומדוייק. עם קבלת הודעת הפינוי החל התובע בחיפושיו אחר שוכרים חלופיים.

התובע טוען, כי חרף מסירת הודעת הפינוי, לא פינה הנתבע את הדירה, המשיך להתגורר בה, אף על פי שחוזה השכירות הסתיים, והתחמק מלחתום על חוזה שכירות חדש. לטענתו, החל מיום 15.03.2010 שוהה הנתבע באופן בלתי חוקי בדירה, ללא הסכמתו. כל פניותיו החוזרות ונשנות של התובע אל הנתבע בבקשה לפנות את הדירה ולחלופין לחתום על חוזה שכירות חדש, עלו בתוהו. מכאן התביעה שבפניי.

בתביעתו, עותר התובע למתן צו לפינוי הדירה ולחלופין להורות לנתבע לחתום על חוזה שכירות חדש. עוד עותר התובע לחיוב הנתבע בתשלום דמי שכירות ראויים בסך של 1,200 ₪ לחודש החל ממועד מסירת הודעת הפינוי ועד למועד הפינוי בפועל, וכן בפיצוי בגין עוגמת נפש והוצאות והעומד ע"ס כולל של 6,200 ₪.

לטענת התובע, הישראות הנתבע בדירה, חרף הודעת הפינוי שמסר, סיכלה כל אפשרות להשכיר את הדירה לשוכרים חלופיים, אשר היו נכונים לשלם דמי שכירות בסך 1,200 ₪. נטען, כי אי-פינוי הדירה והישארותו של הנתבע בה, אף על פי שחוזה השכירות הסתיים ולא חודש או הוארך, מזכה את התובע בדמי שכירות ראויים בסך של 1,200 ₪.

מנגד, טוען הנתבע כי דין התביעה כנגדו להידחות.

לטענתו, חוזה השכירות הוארך, מדי שנה, בהסכמה שני הצדדים ובע"פ, ללא שנחתם חוזה שכירות בכתב ביניהם. הנתבע מודה, כי אכן הודיע לתובע כי בכוונתו לפנות את הדירה, בשל מעבר מתוכנן לאיזור המרכז, אך מעולם לא נקב במועד פינוי מדוייק. עוד נטען, כי הישארותו של הנתבע בדירה נעשתה בתיאום עם התובע, שנתן את הסכמתו המלאה לכך. הנתבע עמד בכל תשלומי שכר הדירה, במלואם ובמועדם. הנתבע מדגיש, כי שהותו גם היום בדירה, זו השנה החמישית, נעשית בהסכמת התובע, אשר מסכים לקבל ממנו את דמי השכירות במלואם ובמועדם.

בדיון שנערך בפניי העידו התובע והנתבע וכל אחד מהם חזר על גרסתו שבכתבי הטענות.

במהלך הדיון הוברר לתובע, כי ביהמ"ש לתביעות קטנות נעדר סמכות ליתן צו עשה שיורה לנתבע לפנות את הדירה נשוא התובענה. כפועל יוצא מכך, חזר בו התובע מן הדרישה למתן צו פינוי. בדיון האמור, חזר התובע על דרישתו שבכתב התביעה לחיוב הנתבע לשלם דמי שכירות ראויים, בהתאם להוראות סעיף 18 לחוזה השכירות המורה על הצמדת דמי השכירות למדד המחירים לצרכן ועדכונו כל 4 חודשים, וזאת החל ממועד מסירת הודעת הפינוי בחודש 09/09, והעומד לטענתו ע"ס 1,200 ₪ לחודש (ת/2), כך שיתרת דמי השכירות המבוקשת עומדת ע"ס 200 ₪ לחודש, ולפיו חישוביו של התובע מתקבל הסך 3,200 ₪.

בנוסף, ביקש התובע בדיון האמור לתקן את התביעה באופן שיתווספו הסעדים הבאים:

פיצוי בגין הפרת הסכם השכירות בסך של 5,000 ₪.

פיצוי בסך 150 ₪ עבור כל יום בו שהה הנתבע בדירה שלא כדין ועד ליום הפינוי בפועל.

המחלוקת העיקרית העומדת בבסיס התביעה נוגעת לשאלה מתי הסתיימה תקופת השכירות ומהן ההשלכות שיש למועד סיום התקופה על הסעדים שהתבקשו בכתב התביעה.

לשיטת התובע, החל מיום 15.03.2010 שוהה הנתבע במושכר ללא הסכמתו וללא חוזה שכירות חתום. מנגד, טוען הנתבע, כי הגם שלא נחתם הסכם שכירות חדש ביניהם, המצאותו בדירה נעשתה בהסכמת התובע והא ראיה לכך – התובע קיבל ממנו את דמי השכירות ללא עוררין. עוד טען הנתבע, כי עד למועד הגשת התביעה, מעולם לא פנה אליו התובע בדרישה כי יפנה את המושכר.

לעניין קבלת דמי השכירות, הודה התובע כי קיבל לידיו את דמי השכירות מן הנתבע, אך סייג זאת, לטענתו, עת כתב על גבי הקבלות (ת/4) שמסר לנתבע "אין בקבלת תשלום זה משום הכרה בזכויות כל שהן למשלם הדירה והשימוש בה זכויות אלה יקבעו בפסק הדין בתביעה שהוגשה".

לאחר ששמעתי את העדויות ובחנתי את הראיות שבפניי, אני סבורה כי דין התביעה להתקבל, חלקית, ולהלן יובאו טעמי.