הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים נ' פרגר

ערעור על הכרעת דינו המזכה של בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כבוד השופטת יהודית דורי דסטון) מיום 9.5.2025 בתו"ב 40639-04-22.

ההליכים בבית-משפט קמא

נגד המשיבים הוגש כתב אישום בשל שימוש הטעון היתר בלא היתר, במרפסת בשטח של 5.5 מ"ר שנסגרה ללא היתר, בתקופה שבין 23.4.2016 ל-22.4.2021, עבירה לפי סעיפים 145(א) ו-204(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק), בנוסח שלפני תיקון 116, וכן עבירה של ביצוע שימוש אסור בלא היתר, לפי סעיפים 243(ה) ו-243(ו)(5)-(2) לחוק, בנוסח שלאחר תיקון 116, ובצירוף תקנה 1(1) לתקנות התכנון והבניה (עבודה ושימוש הטעונים היתר), התשכ"ז-1967.

בדיון שהתקיים ביום 28.9.2023 טענו המשיבים לאכיפה בררנית, ונקבע כי המשיבים יוכלו להגיש מסמכים בעניין זה. בהמשך, ולאחר קבלת תגובת המערערת, לפיה המשיבים הביאו בטיעוניהם דוגמא אחת בלבד ולא עמדו בנטל המוטל עליהם, ביום 29.10.2023 דחה בית המשפט (כבוד השופט ערן טאוסיג) את טענת המשיבים, בקבעו כי "יש לקבל את עמדת המאשימה, כי לא די במקרה בודד שהציג ב"כ הנאשמים, שיכול להיות שנסיבותיו חריגות, כדי ללמד על מדיניות של המאשימה לעניין עבירות בהיקף כאמור בכתב האישום הנוכחי...".

שמיעת ההוכחות בתיק החלה ביום 13.10.2024, לאחר שהמותב הדן בתיק התחלף. מפקחים שהתייצבו להעיד בישיבות ההוכחות, נחקרו על ביקורים בשטח במהלך השנים, על חקירת המשיבה, ועל איתור עבירות בנייה של דיירים אחרים באותו בניין – סך הכל שבע עבירות בנייה של הדיירים, כולל זו של המשיבים. בתום שמיעת ההוכחות הסכימו הצדדים על סדר הסיכומים – שמיעת טענות ההגנה בעניין ביטול כתב האישום לפי סעיף 57 לחסד"פ, בעניין משך הליכי החקירה עד להגשת כתב אישום ותשובת המערערת לטענות; לאחר מכן סיכומי המערערת וסיכומי המשיבים, לגבי כל הטענות כולל אכיפה בררנית וטענות בעניין החקירה.

בישיבת הסיכומים ביום 10.3.2025 טען תחילה ב"כ המשיבים לביטול כתב האישום לפי סעיף 57 לחסד"פ והשיב לו ב"כ המערערת. וביום 19.3.2025 הושלמה שמיעת הסיכומים. בשלב זה המערערת השמיעה סיכומיה תחילה, בהתייחסה לראיות המקימות את העבירה. ב"כ המשיבים, שסיכם לאחר מכן, והתייחס בין היתר לטענת האכיפה הבררנית, שעלתה כבר בתחילת ההליכים. המערערת לא ביקשה להשיב על כך ולא טענה דבר בעניין זה, והדיון נדחה למתן הכרעת הדין.

בהכרעת דינו המזכה מיום 9.5.2025, התייחס בית-משפט קמא לכלל הטענות שהועלו בנוגע לפגמים בחקירה ובהליכים – הגנה מן הצדק בשל איחור בהגשת כתב האישום ואכיפה בררנית, וכן פגמים בחקירת המשיבה.

נקבע כי על אף קיומן של ראיות מספקות להרשעת המשיבים בעבירות המיוחסות להם, יש לזכות את המשיבים מהמיוחס להם בכתב האישום בשל מכלול הפגמים החמורים; וכי בנסיבותיו החריגות של מקרה זה, אין כל דרך הולמת אחרת לרפא את הפגם מלבד זיכוי.

לגבי השיהוי בהגשת כתב האישום – הורה בית המשפט על זיכוי המשיבים בשל חריגה משמעותית מהוראות הדין, באשר למשך הליכי החקירה עד לקבלת החלטה על הגשת כתב אישום, במקרה זה חריגה של ארבע שנים, ולכל הפחות שנתיים, מפרק הזמן הקבוע בהנחיית היועץ המשפטי לממשלה ולפי סעיף 57(א) לחוק סדר הדין הפלילי, מבלי שהתקבל אישור להגשת כתב האישום באיחור.

לגבי פגמים מהותיים בחקירת המשיבה – לאחר שהחקירה נערכה בביתה ללא הצדקה, ופגעה בזכותה להיוועצות עם עורך דין. עוד נקבע כי החקירה התמקדה בעבירת בנייה ולא בעבירת שימוש, וכי לא נעשה ניסיון לגבות גרסה מהנאשם השני.

ולגבי אכיפה בררנית, נקבע כי המדינה נקטה הליכים פליליים נגד המשיבים בלבד, בעוד עבירות בנייה רבות נוספות בבניין, חלקן בהיקף משמעותי יותר, לא נאכפו; וכי המדינה לא סיפקה הסבר מניח את הדעת להבחנה זו.

טענות ב"כ הצדדים בערעור

המערערת טוענת כי בית-משפט קמא טעה עת זיכה את המשיבים בשל אכיפה בררנית. לטענת המערערת, הטענה בדבר אכיפה בררנית נדחתה כבר בהחלטת כבוד השופט טאוסיג ביום 29.10.2023; נטען כי מדובר ב"טענה מקדמית" העומדת בפני עצמה, שכן מדובר בנטל הוכחה שיש להרימו כדי להעבירו לכתפי המאשימה; וכי במקרה זה לא היתה קביעה של בית המשפט כי הנטל הורם ועל המערערת להגיב לכך. עוד נטען כי לא כל אכיפה חלקית הינה בבחינת "אכיפה בררנית" וכי לא ניתנה למערערת הזדמנות לטעון בעניין זה. עוד נטען כי לכל היותר היה מקום להורות על ביטול כתב האישום ולא על זיכוי.

לעניין חלוף המועד מאז החקירה ועד להגשת כתב אישום, חוזרת המערערת על טענתה לפיה יש להתייחס לפעם האחרונה שבה הועבר התיק לתביעה לאחר השלמות. כן נטען כי לא עלתה טענה בדבר נזקים מיוחדים שנגרמו למשיבים בשל השיהוי בהגשת כתב האישום. גם בעניין זה טוענת המערערת כי לכל היותר היה על בית המשפט לבטל את כתב האישום ולא לזכות את המשיבים.

בטיעוניו בבית המשפט אישר ב"כ המערערת, כי בבית-משפט קמא המערערת לא טענה שאם תתקבלנה טענות המשיבים, יש לכל היותר לבטל את כתב האישום ולא לזכותם, ונטען רק כי יש להרשיע את המשיבים במיוחס להם. לטענת ב"כ המערערת יש "ערבוב" בקביעות בית המשפט לגבי הטענות השונות. לגבי השיהוי בהגשת כתב האישום, חזר ב"כ המערערת על טענתו לפיה המועד הקובע הוא המועד האחרון בו הועבר התיק לתביעה, והוסיף כי מדובר בתיק בניין אחד, שכלל את כל הביקורים וההשלמות, וכי התקופה אליה מתייחס כתב האישום "זה רק סמנטיקה". לעניין אכיפה בררנית חזר וטען כי לא נקבע שהמשיבים עמדו בנטל וממילא לא ניתנה למערערת הזדמנות להביא טענותיה.

ב"כ המשיבים תמך בטיעוניו בפסק דינו של בית-משפט קמא וציין כי זיכוי המשיבים מתבסס על שלוש טענות. לגבי אכיפה בררנית, טען כי היתה הסכמה דיונית ובהתאם לכך נטענו הטענות.

דיון והכרעה

לאחר שמיעת טיעוני ב"כ הצדדים, לא מצאתי מקום להתערב בהכרעת דינו של בית-משפט קמא.

כאמור, לגבי עצם ביצוע העבירה, קבע בית-משפט קמא כי יש די ראיות לבסס את הרשעת המשיבים בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום, לגבי מרבית התקופה, תוך ניתוח הראיות שהובאו מטעם המערערת ועל בסיס עדותה של המשיבה. עם זאת, בית המשפט סבר כי ריבוי הפגמים בעניינם של המשיבים, מצדיק תוצאה של זיכוי.

לגבי טענת הגנה מן הצדק, בשל התמשכות הליכי החקירה עד לקבלת החלטה על כתב אישום, התייחס בית-משפט קמא להוראות סעיף 57(א) לחוק סדר הדין הפלילי ולנהלי רשויות החקירה והתביעה, לפיהן בעבירות מסוג עוון ומסוג פשע יש לפעול לסיום הטיפול בתיק בתוך 18 חודשים; וניתן לחרוג מתקופה זו באישור היועץ המשפטי לממשלה. בית-משפט קמא דחה את טענת המערערת, לפיה המועד הקובע שהחל ממנו יש למנות את משך טיפול התביעה בתיק, הוא המועד שבו הועבר תיק החקירה מהיחידה החוקרת לתביעה בפעם האחרונה, וקבע כי החקירה, שהועברה ארבע פעמים להשלמות, החלה בשנת 2016.

בהכרעת הדין נקבע כי:

"המועד הקובע לעניין חישוב פרקי הזמנים הוא 14.11.2016, שבו "החליטה עו"ד שרון מנדלבאום להגיש כ"א" (ת/7)"; וכי גם אם תתקבלנה בחלקן טענות המשיבה, וחישוב הזמנים ייעשה מיום 13.9.2018 "שאז נכתב בתרשומת הממוחשבת, באותיות קידוש לבנה "אנא הגישו כתב-אישום בביהמ"ש – ללא דיחוי נוסף"...", גם אז כתב האישום הוגש באיחור משמעותי. נקבע כי בהיעדר אישור היועץ המשפטי לממשלה להגשת כתב האישום באיחור, כנדרש על פי סעיף 57א(א) לחוק סדר הדין הפלילי, התוצאה היא " ביטול כתב האישום מדעיקרא".

בית-משפט קמא קבע עוד:

"אף אם הטענה תיבחן באספקלריא של סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי, בהתחשב בשלב הדיוני שבו הועלתה, הגעתי לכלל מסקנה כי הגשתו של כתב האישום תוך חריגה מפרק הזמן הקבוע לכך, מצדיקה לזכות את הנאשמים בדינם. כידוע, בהתאם למבחן התלת-שלבי שנקבע בפסיקה לבחינת טענה של הגנה מן הצדק, יש לאזן בין מאפיינים שונים של העבירה ונסיבות ביצועה מצד אחד, ואופי הפגם שנפל בהליך מצד אחר, ולבחון אם ניתן לרפא את הפגם תוך שימוש באמצעי מתון יותר מביטול כתב האישום... בענייננו, בהתחשב באופי העבירה מצד אחד – עבירת שימוש (להבדיל מעבירה חמורה יותר של ביצוע עבודות אסורות), בשטח של 5.5 מ"ר בלבד – ובחריגה הקיצונית מפרק הזמן הקבוע בהנחיה מצד אחר (חריגה של ארבע שנים), אין מקום לרפא את הפגם בדרך של הפחתה במידת העונש, כפי שביקש בא כוח המאשימה לעשות. לאמיתו של דבר, בנסיבותיו החריגות של מקרה זה, אין כל דרך הולמת אחרת לרפא את הפגם מלבד זיכוי הנאשמים".

אשר לפסילת החקירה של המשיבה כראיה – בית-משפט קמא מנה מספר פגמים בחקירתה של המשיבה – החקירה התקיימה בביתה של המשיבה ולא במשרדי המערערת; המפקח לא הסביר למשיבה כי ביכולתה להיחקר מאוחר יותר במשרדי הפיקוח על הבניה; החקירה נערכה שעה שהמשיבה מטפלת בילדיה הקטנים בביתה; פגיעה בזכות ההיוועצות של המשיבה עם עורך דין טרם חקירתה, תוך חקירה ללא הודעה מוקדמת על הכוונה לעשות כן; ובנוסף לכך החקירה נערכה בחשד לביצוע עבירה של עבודות אסורות, סגירת המרפסת בבניה מחומר קל, ולא לגבי עבירה של שימוש אסור. בנוסף התייחס בית-משפט קמא לכך שלא נגבתה גרסה מהמשיב. נוכח מכלול הנסיבות, מצא בית-משפט קמא לנכון לפסול את חקירתה של המשיבה כראיה במשפטה. בהכרעת הדין הוסיף בית המשפט וציין כי "אלמלא הייתי מגיעה למסקנה שלפיה יש לזכות את הנאשמת מטעמים אחרים, יתכן שבפסילת החקירה לבדה לא היה די כדי להימנע מהרשעתה בדין. זאת, בשים לב להודייתה של הנאשמת בשימוש במרפסת, כפי שנמסרה במסגרת עדותה בבית המשפט, ובהתחשב בכך שנעשה ניסיון נוסף, מאוחר יותר, לגבות גרסה מהנאשמים".

הנימוק השלישי לזיכוי המשיבים היה, כאמור, בשל אכיפה בררנית.

לעניין זה קבע בית-משפט קמא:

"פסיקת בית המשפט העליון הכירה באכיפה בררנית כענף של דוקטרינת ההגנה מן הצדק, במקרים שבהם הוכחה אכיפת הדין כנגד אדם אחד והימנעות מאכיפתו כנגד אחרים. התנהלות זו עולה כדי אכיפה בררנית פסולה, שכן היא פוגמת בתחושת הצדק וההגינות, וממילא פוגעת באמון הציבור בפעילותן של רשויות אכיפת החוק. טענת הגנה מן הצדק נבחנת ב"מבחן תלת-שלבי", שאלו שלביו: בשלב הראשון על בית-המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם במנותק משאלת אשמתו או חפותו. בשלב השני על בית-המשפט לבחון אם בקיומו של ההליך הפלילי חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. [...] בשלב השלישי, מששוכנע בית-המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון אם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים מתונים ומידתיים יותר מאשר ביטולו של כתב-האישום"".

בית משפט קמא התייחס לנטל הראיה המוטל על נאשמים בעניין זה. נקבע כי עליהם להוכיח "כי עניינם של אחרים ב"קבוצת השוויון" הרלוונטית דומה מבחינה עובדתית לעניינם, באופן המצדיק התייחסות שווה בכל הנוגע להגשת כתב אישום. בנוסף, עליהם להראות כי אי-נקיטת הליכים כנגד האחרים באותה קבוצת שוויון היא בבחינת אכיפה בררנית פסולה, להבדיל מ"מצבים רגילים ולגיטימיים של אכיפה חלקית מטעמים של מגבלת משאבים וסדרי עדיפויות"..."

לגבי הנאשמים שלפנינו, ציין בית-משפט קמא כי מעדות עד התביעה ליאור ומתרשומת ת/7 עלה שהביקור בבניין ביום 7.11.2016, נועד לאתר עבירות בניה "בכל הבניין" וכי המפקחים שביקרו במקום הבחינו בעבירות בניה רבות שבוצעו בשבע דירות שונות וכן במרתף הבניין, חלקן בהיקפים גדולים מזו של המשיבים. בסופו של דבר ננקטו הליכים רק נגד המשיבים ועבירה אחת נוספת בבניין. עוד צוין כי בתמונות שהוצגו ניתן לראות עבירות בניה נוספות. בית-משפט קמא קבע כי "המאשימה לא סיפקה הסבר המניח את הדעת מדוע מלכתחילה הוחלט על נקיטה בהליך פלילי רק ביחס לנאשמים ומשפחה אחת נוספת, ומדוע לא ננקטו הליכים נוספים ביחס לעבירות האחרות באותו בנין, אשר לכאורה שטחן גדול יותר...".

קביעותיו העובדתיות ונימוקיו של בית-משפט קמא מקובלים עליי.

מקובל עליי כי במקרה זה חלף זמן רב בין תחילת החקירה לסיומה. עמדת המדינה, לפיה מניין המועדים מתחיל בהעברת התיק בפעם האחרונה לתביעה, איננה מקובלת עליי.

מדובר בתיק שלאחר שהחקירה בו החלה, הועבר שוב ושוב למפקחים, לעריכת ביקורים חוזרים והשלמות, אף שלכאורה עולה מהתיק שניתן היה להגיש כתב אישום זמן רב קודם לכן. זאת ועוד, המדינה בחרה להעמיד את המשיבים לדין על שימוש במרפסת החל מיום 23.4.2016, וכאן שתחילת החקירה בכל הנוגע לכתב האישום שהוגש בסופו של דבר, הינה עם פתיחת התיק בשנת 2016 ולא במועד ההשלמה האחרונה.

אשר לטענות המדינה לגבי אכיפה בררנית – 

לגבי הטענה כי השאלה הוכרעה בהחלטת כבוד השופט טאוסיג ביום 29.10.2023 - בדיון שהתקיים לאחר מכן, לאחר שהתחלף המותב הדין בתיק, ביום 13.10.2024, כאשר עלתה שאלה לגבי היקף ההוכחות, אמר ב"כ המערערת כי "לטענתי נלמד מכך שדיון ההוכחות יתקיים רק בטענות המקדמיות קרי אכיפה בררנית ומדיניות המאשימה לא לאכוף עבירות בהיקף דומה". ובתום ישיבת ההוכחות ביום 3.2.2025, הסכימו הצדדים כי "בסיכומיהם יתייחסו הצדדים לכל הטענות, לרבות טענת אכיפה בררנית...". מכאן שבאותה עת המערערת לא סברה שהחלטת כבוד השופט טאוסיג הינה בבחינת "סוף פסוק" בשאלת האכיפה הבררנית.

נוכח עמדת המערערת כפי שבאה לידי ביטוי בבית-משפט קמא, בין היתר לעניין סדר הסיכומים, שכלל את טענת האכיפה הבררנית, ובהיעדר טענה כלשהי או בקשה של המערערת בבית-משפט קמא להשיב לטענות המשיבים בעניין זה – אין בסיס לטענות המערערת במסגרת הערעור, באשר לאופן בו הכריע בית המשפט בסופו של דבר בטענת האכיפה הבררנית שהעלו המשיבים.

למעלה מן הצורך יצוין כי במסגרת הטיעונים המפורטים בהודעת הערעור וטיעוני ב"כ המערערת בבית המשפט, מעבר לטענות כלליות באשר לאופן בו אמור היה בית-משפט קמא, לטענת המערערת, לדון בנושא האכיפה הבררנית, לא נשמעו טענות שיש בהן כדי להעיד על כך שהיו למערערת תשובות מספקות לטענות המשיבים בעניין זה.

אשר לטענת המערערת כי לכל היותר היה מקום לבטל את כתב האישום ולא לזכות את המשיבים - אפשר שאילו היה מדובר בפגם בודד, היה בית-משפט קמא מסתפק בביטול כתב האישום חרף זיכוי המשיבים, או בהתייחסות לטענות במסגרת גזר הדין. אך במקרה זה חברו להם מספר פגמים, ומשבחר בית המשפט לזכות את המשיבים בגין הצטברות הפגמים, אינני רואה מקום להתערב בכך.

לסיום אוסיף כי עבירת השימוש הינה עבירה מתחדשת, בכל עת בו השימוש בניגוד לחוק אינו מפסיק. זיכוי המשיבים בהתייחס לעבירות הישנות, אינו סוגר את הדלת לפני המערערת להגשת כתב אישום בגין עבירות חדשות, ככל שהמשיבים ממשיכים גם כיום לעבור עבירות; ככל שהאינטרס הציבורי מצדיק הגשת כתב אישום נוסף, בגין העבירות החדשות; וככל שהמערערת תפעל כנדרש, תקיים חקירה בתוך פרק הזמן האפשרי, ותוודא כי לא מתקיים עוד מצב של אכיפה בררנית כלפי המשיבים.

אשר על כן – הערעור נדחה.

ניתן היום, כ"ב ניסן תשפ"ו, 09 אפריל 2026, בהעדר הצדדים.