עפאנה נ' ברבי

החלטה

הנתבע מבקש לחייב התובע, תושב האזור, בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאותיו. עסקינן בתובענה בגין נזקי גוף שהוגשה כנגד הנתבע, שהיה לפי הנטען מעסיקו של התובע, בגין נזקי גוף שנגרמו לו אגב עבודות בניה, ביום 16.1.12. לפי הנטען, נפל התובע מסולם וגלל כך נגרמו לו נזקי גוף, בהם שברים.

לטענת הנתבע, הכופר באחריותו (הגם שאיננו מכחיש שעבודות הבניה התבצעו) - בדגש על הטענה להעסקתו של התובע - מקום מושבו של התובע מהווה נימוק שיש בו כדי לחייבו בהפקדת ערובה להוצאותיו.

לטענת התובע, אין עסקינן בתביעת סרק, מקום מושבו של תובע איננו בבחינת שיקול בלעדי בענייננו וחסרון הכיס בו הוא מצוי מאז פציעתו יחסום, הלכה למעשה, את דרכו בבית המשפט, ככל שיחוייב בתשלום ערובה.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, על צרופותיהם, שוכנעתי כי דין הבקשה להידחות.

תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 מתווה את נקודת המוצא, כשבבחינת האפשרות לחייב תובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות נתבע. לא פעם הובהרו בפסיקת בתי המשפט מכלול השיקולים שיש לבחון בבקשות כגון דא. בעוד, שבתובע תושב ישראל, ככלל, נודעת נפקות רבה לזכות הגישה לערכאות ולזכות הקניין של תובע, והנטייה לחייבו בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות הצד שכנגד מצומצמת עד מאד, נקודת האיזון כאשר בתושב האזור עסקינן שונה, שכן במקרה זה גם שיקולים הנעוצים באפשרויות של אכיפה עתידית באים לכלל ביטוי, עת מוחזק תושב האזור כמי שמתגורר מחוץ לתחום השיפוט [בהקשר זה השוו, למשל, רע"א 2310/0 אבו קבע נ' מדינת ישראל (מצוי במאגרים המשפטיים ; 27.6.10)].

יחד עם זאת, אין בהיותו של תובע תושב האזור כדי להוביל למסקנה, לפיה בכל מקרה ומקרה יחוב תושב האזור – אינהרנטית – בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות נתבע. הלכה למעשה, מקום מושבו של התובע הינו אך אחד השיקולים שיש לבחון, ולצידו, בין היתר, על בית המשפט לבחון, ככל הניתן, את סיכויי התביעה ואת מצבו הכלכלי של התובע, והשלכתו על האינטרסים של הצדדים שניהם [בהקשרים אלה השוו, בין היתר: עניין אבו קבע לעיל, בר"ע (י-ם) 308/08 מדינת ישראל נ' סבאח (מצוי במאגרים המשפטיים ; 26.2.08), ת.א (י-ם) 44905-08-10 עבד ארחמאן נ' מדינת ישראל (מצוי במאגרים המשפטיים ; 01.05.11), ת.א (י-ם) 13502-11-11 עבד אלסלאם נ' ש.כ תומר השקעות ובניין בע"מ (מצוי במאגרים המשפטיים ; 10.9.13), ת.א (י-ם) 41619-02-12 חושיה נ' אחים טהה בניין והנדסה בע"מ (מצוי במאגרים המשפטיים ; 11.9.13), והאסמכתאות בהם].

באשר לסיכויי התביעה – אין ניתן לומר בשלב זה כי עסקינן בתביעת סרק גרידא. אין מחלוקת, ככל הנראה, כי עבודות הבניה אכן בוצעו, לכאורה נגרם לתובע בגינן נזק גוף וגם אם נודעת לעת הזו מחלוקת בדבר מיהות עיסוקו של התובע ומעמדו, ביחס לנתבע, הרי שמחלוקת זו צריכה בירור עובדתי של ממש שאין מקומו בשלב טרומי זה ואין בה כדי להוביל למסקנה מסתברת לפיה סיכויי התביעה קלושים.

אין מחלוקת, כך נראה, שמצבו הכלכלי של התובע איננו מן המשופרים. גם אם לכאורה, היה ויחוייב התובע בסיום ההליך בתשלום הוצאות הנתבע, יהיה קשה לאכוף תשלום הוצאות אלה, בהתחשב במקום מושבו של התובע, לא ניתן לקבוע שאכיפה זו תהא בלתי אפשרית (להבדיל, למשל, מאכיפה כנגד תושב חבל עזה).

מנגד, עצם חיובו של התובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות הנתבע עלולה לחסום את שערי בית המשפט – הלכה למעשה – בפניו.

בנסיבות אלה, ושעה שלא הוברר כי עסקינן בתובענת סרק, אין די בכך שהתובע הינו תושב האזור, כדי להטות את הכף בנסיבות העניין לחובתו, ולטובת הנתבע.

לפיכך, איני נעתר לבקשה, לעת הזו.

ניתנה היום, כ"ח טבת תשע"ד, 31 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: