עפ"ת 59375-02-15 אבו מוך נ' מדינת ישראל

מבוא

1.בפניי ערעור על החלטת בית משפט השלום לתעבורה בחדרה, כב' השופטת כ' פאר-גינת, (להלן:"בית משפט קמא"), אשר ניתנה ביום 23.2.15 בתיק המ"ש 4011-01-15,לפיה נדחתה בקשת המערערת להארכת מועד להישפט בגין דו"ח תעבורה מיום 4.3.14, אשר הומצא למערערת.

2.ביום 4.3.14 צולם רכבה של המערערת בדרך שאינה עירונית עם שטח הפרדה בנוי בה מותרת מהירות מרבית של במהירות של , בניגוד לתקנה 54(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961. בעקבות כך, נשלחה למערערת הודעת תשלום קנס בסך 750₪ שבצידה 8 נקודות לחובת רישיונה של המערערת.

החלטת בית משפט קמא

3.בית משפט קמא ציין בהחלטתו הנ"ל (להלן:"ההחלטה") כי, המערערת טוענת כי קיבלה את

הודעת תשלום הקנס ומסרה אותה למעסיקו של מי שנהג ברכב, מר מואייד ביאדסה (להלן:"מואייד") וכי, לימים התברר לה כי מי שנהג ברכב, מר מוחמד סעיד מחאג'נה (להלן:"מוחמד"), שילם את הקנס מבלי שבוצעה הסבת הדו"ח על שמו.

4.בית משפט קמא הטעים כי המערערת קיבלה את הודעת הקנס לידיה ומסרה אותה למואייד, וכן כי ידעה כי הדו"ח רשום על שמה ומשכך היה עליה לדאוג ולוודא שהדו"ח יוסב על שם הנהג בפועל. עוד נקבע בהחלטה כי, משמסרה המערערת את הודעת הקנס למואייד, עליה לשאת בתוצאות מעשיה. נוכח האמור, ומששולם הקנס ,קבע בית משפט קמא, כי יש לראות את המערערת כמי שהודתה באשמה, ולפיכך דחה את בקשתה.

נימוקי הערעור

6.במסגרת נימוקי הערעור טוענת המערערת, כי הינה הבעלים של הרכב נשוא הבקשה, וכי ביום 3.3.14, ביקש ממנה גיסה, מואייד, להרשות למוחמד להשתמש ברכב במשך מספר ימים. המערערת הסכימה לכך ומסרה את הרכב למוחמד, על פי בקשתו של מואייד, אשר נהג, לטענתה, ברכב ביום 4.3.14 (להלן:"יום ביצוע העבירה").

7.המערערת טוענת, כי עת שקיבלה את הודעת תשלום הקנס, פנתה למואייד, יידעה אותו על הודעת הקנס שהינה בגין עבירה שבוצעה לכאורה שלא על ידה, וזה הודיע לה כי יטפל בעניין. לימים, ומשהגיע המועד לחידוש הרישיון, נאמר למערערת, על ידי משרד הרישוי, כי היא אינה יכולה לחדש את רישיונה עקב ביצוע העבירה, זאת נוכח העובדה, כי היא נהגת חדשה. המערערת פנתה שוב למואייד, שאז התברר לה, כי הנהג-מוחמד שילם את הקנס ובכך סבר כי נפתרה הבעיה. המערערת מוסיפה וטוענת, כי לא ידעה, וכי מוחמד ומואיד לא סיפרו לה, כי הקנס שולם על ידי מוחמד.

8.המערערת טוענת, כי לא הגישה את בקשתה להישפט במועד, בשל סיבות שלא היו תלויות בה. עוד טוענת המערערת כי בעניינה מתקיימים הטעמים המצדיקים את פתיחת שערי בית המשפט לפי סעיפים 229 ו-230 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב – 1982 (להלן: "החסד"פ").