עפ"ת 48824-01-16 דיין נ' מדינת ישראל

1.בפניי ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה (כב' השופטת שרית זוכוביצקי-אורי), אשר הרשיעה את המערער לאחר שמיעת ראיות בעבירה של נהיגה בשכרות מכוח הסירוב להיבדק.

2.בית משפט קמא פסל את רישיונו של המערער ל-24 חודשים, הטיל עליו קנס בסך 1,000 ₪, חייבו לבצע 100 שעות של"צ וכן הטיל עליו 3 חודשי פסילה על תנאי למשך 3 שנים.

3.בפתח הדיון, ביקש בא כוח המערער להוסיף ראיה נוספת בערעור, שהיא חוות דעת רפואית של ד"ר עבדל-רחמן נאדר, מומחה במחלות ריאה, ממנה עולה, לכאורה, כי המערער סובל ממחלת ריאות חסימתית כרונית, אשר משליכה על הנשימה ועל תפקודי הריאות ומקשה עליו לנשום ולנשוף, וזאת בשל היותו של המערער מעשן "כבד".

4.המשיבה התנגדה להוספת הראיה וטענה, כי גם אם תתקבל ראיה זו, לא יהא בכוחה של ראיה נוספת לשנות מקביעותיו וממסקנותיו של בית משפט קמא.

5.לעניין הבקשה להוספת הראיה, טען בא כוח המערער, כי המערער לא היה מיוצג בבית משפט קמא, וכי מסיבה זו לא היה יכול לצרף תעודה רפואית.

6.אכן, לפני תחילת הדיון, סברתי כי יש מקום להחזיר את הדיון לבית המשפט קמא כדי לאפשר למערער להציג ראיה נוספת, אך, לאחר ששמעתי את באת כוח המשיבה, ולאחר עיון חוזר ונשנה בהכרעת הדין של בית משפט קמא, נחה דעתי, כי הכרעת הדין מבוססת היטב, וכי אין מקום להחזרת הדיון לצורך הוספת הראיה המבוקשת.

7.מטעם המשיבה העידו שלושה עדים: שני שוטרים ומתנדבת, אשר בית משפט קמא קבע, כי עדויותיהם "היו מהימנות, סדורות, מתיישבות זו עם זו, הגיוניות ולפיכך אמינות עלי". לעומת זאת קבע בית משפט קמא, כי גרסתו של המערער הייתה בלתי מתקבלת על הדעת, וההתנהלות, העולה אף מדבריו שלו, אינה סבירה או הגיונית, וכידוע, בית המשפט שלערעור אינו מתערב בקביעת עובדות ובשיקולי מהימנות.