עפ"ת 39480-06-15 שמר נ' מדינת ישראל, עפ"ת 34754-06-15 מדינת ישראל נ' שמר

מהות הערעורים

1.בפניי שני ערעורים על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בחיפה (סגן הנשיא כב' השופט גיל קרזבום) בת"ד 2321-12-12 מיום 04.05.2015. הערעור האחד הוגש מטעם המערער במסגרת תיק 39480-06-15 ומופנה הן כנגד הכרעת הדין והן כנגד גזר הדין. הערעור האחר הוגש על ידי המשיבה במסגרת תיק 34754-06-15 ומופנה כנגד קולת העונש.

כתב האישום

2.מעובדות כתב האישום עולה כי ביום 27.03.2012 סמוך לשעה 07:00, נהג המערער ברכב פרטי מסוג רנו, בקריית אתא שד' יצחק רבין והגיע לצומת עם רח' השוק. אותה עת, במקום הנ"ל בכיוון הנגדי, נסע אופנוע משטרתי מסוג ב.מ.וו ("רכב ב'") נהוג בידי וקנין יוסף אשר נכנס לצומת. נאמר כי הנאשם נהג רכבו ברשלנות בכך שללא סיבה סבירה הבחין באיחור ברכב ב', לא נתן זכות קדימה לרכב הבא ממול, נכנס לצומת תוך פנייה שמאלה, חסם דרכו של נהג רכב ב' וגרם לכך ששני כלי הרכב התנגשו.

כתוצאה מהתאונה נחבל נהג רכב ב' חבלות של ממש בגופו, אובחן אצלו שבר פתוח ברדיוס רחיקני משמאל, שבר רדיוס רחיקני סגור מימין, שבר תלישה זעיר פנים קדמיות תחתונות. כן נגרם נזק לכלי הרכב המעורבים.

כתב האישום ייחס למערער עבירות של אי מתן זכות קדימה לרכב בפנייה שמאלה – לפי תקנה 64(א)(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961 (להלו: "תקנות התעבורה") וסעיף 38(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: "פקודת התעבורה"), גרימת נזק לרכוש וחבלה של ממש לגוף – לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה ונהיגה רשלנית – לפי סעיפים 62(2) ו- 38(2)+(3) לפקודת התעבורה.

הכרעת דינו של בית משפט השלום

3.ביום 05.02.2015 הרשיע בית משפט קמא את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בהכרעת דינו, סקר את עדויותיהם של רס"ב וקנין יוסף ושל המערער, וקבע כי הוא נותן בהן אמון וכי גרסאותיהם אינן שונות במהותן בכל הנוגע לאופן התרחשות התאונה.

4.ביהמ"ש קמא סקר את דו"ח הבוחן רס"ב נאדי מזאריב, אשר קבע במסגרת ממצאיו כי כאשר היה רכבו של הנאשם במרחק של מקו הצומת ניתן היה להבחין ברוכב האופנוע ממרחק של , וכאשר הרכב היה בקו הצומת ניתן היה להבחין ברוכב האופנוע ממרחק של ללא הפרעה. רס"ב נאדי מזאריב ציין כי בבדיקתו עשה שימוש באופנוע משטרתי הדומה לסוג וגודל האופנוע המעורב. המרחקים נמדדו באמצעות גלגלת והנאשם עצמו השתתף בניסוי ואישר כי הוא מבחין ברוכב האופנוע כאשר זה היה במרחק של ממנו.

צוין כי עיקר טענת ההגנה מופנית לעובדה שניסוי שדה הראייה לא בוצע כאשר מוצבת משאית במסלול הימני. לעניין זה, סבר בית משפט קמא כי הנאשם לא יכול היה להבחין ברוכב האופנוע כאשר זה נוסע מאחורי המשאית. זאת, מהטעם שמדובר ברכב גבוה ורחב החוסם חלק ניכר משדה הראייה ביחס לרכבים שנוסעים מאחוריו, בוודאי ביחס לאופנוע. בנוסף, ציין בית משפט קמא כי דברי הבוחן לפיהם ניתן להבחין באופנוע גם כאשר הוא נוסע מאחורי המשאית הינם בגדר השערה בלבד. במצב דברים זה, הניח בית משפט קמא, לטובת הנאשם, כי יכול היה להבחין ברוכב האופנוע רק בשלב בו האופנוע יצא לעקיפה ועבר לנתיב השמאלי.

לאור האמור לעיל, נקבע כי אורך שדה הראייה הרלוונטי עמד על , שהוא המרחק בו רוכב האופנוע יצא לעקיפת המשאית. בנסיבות אלו, קבע בית משפט קמא עובדתית, מעבר לכל ספק סביר, כי הנאשם יכול וצריך היה להבחין ברוכב האופנוע מרגע יציאתו לעקיפה בנתיב השמאל במרחק של מהצומת ועד לרגע התאונה.