עפ"ת 36635-03-16 אל הזייל(עציר) נ' מדינת ישראל

1.המערער, יליד 1981, הואשם בבית המשפט לתעבורה בבאר שבע כי בליל 3.3.2016 – סמוך לחצות – נהג ברהט מכונית ללא רשיון נהיגה, ללא רשיון רכב וללא ביטוח.

עפ"י הנטען בכתב האישום, רישיון הנהיגה של המערער פקע בשנת 2001 – ולא חודש מאז. תוקף רשיון הרכב בו נהג פקע ב- 2.2.2016.

המערער הודה במיוחס לו והורשע בשלוש העבירות הנ"ל.

בגזר הדין הפעיל בית המשפט קמא (כב' השופט א. אופיר) מאסר על תנאי של שמונה חודשים שהוטל על המערער ביום 11.12.2013, הטיל עליו שמונה חודשי מאסר שירוצו בחופף ופסל אותו מקבלת רשיון נהיגה ל- 12 חודשים.

2.בפני ערעורו של המערער על גזר הדין.

טענתו העיקרית, ולמעשה היחידה, של המערער הינה כי עונש המאסר על תנאי של שמונה חודשים שהוטל עליו בגזר הדין הקודם (מיום 11.12.13 "גזר הדין הראשון") היה בלתי מידתי ברמה שחייבה את אי הפעלתו בגזר הדין נשוא ערעור זה.

בהליכי גזר הדין הראשון הואשם המערער ב- 21.8.12 בשני אירועים של נהיגת מכונית ברהט (ביום 26.6.10 וביום 21.8.12) שעה שרישיון הנהיגה שלו פקע כאמור עוד בשנת 2001, ושעה שנפסל בבית המשפט מנהיגת רכב בשנת 2009. הוא הודה במיוחס לו והורשע בעבירות של נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ללא רישיון תקף ונהיגה ללא ביטוח.

בגזר הדין הראשון (מיום 21.11.13) הוא נדון למאסר בפועל בן 45 ימים, למאסר על תנאי של שמונה חודשים ולפסילתו מקבלת רישיון נהיגה ל- 15 חודשים.

בגזר הדין נשוא ערעור זה (מיום 14.3.16) הופעל כאמור עונש המאסר על תנאי בן שמונת החודשים הנ"ל.

3.ב"כ המערער טוען כאמור כי רכיבי הענישה בגזר הדין הראשון היו בלתי מידתיים.

לצד עונש מאסר בפועל בן 45 ימים הוטל עונש מאסר על תנאי בן שמונה חודשים.

דהיינו תקופת המאסר הכוללת של המערער בגזר הדין הראשון הייתה בת תשעה וחצי וחודשים – חמישית מתוכה לריצוי בפועל וארבעה חמישיות ממנה לריצוי על תנאי.

"תמהיל" שכזה של תקופת המאסר הכוללת, מנוגד לטענת המערער לאיזוני הענישה כפי שנקבעו בפסיקה.

הוא יוצר מצב אשר בו אם ישוב ויחטא הנאשם, יעמוד בית המשפט בעת גזירת דינו במצב בו שיקולי הענישה לעניין העבירה הנוספת ימוזערו אל מול הקביעה העונשית הקודמת.