עפ"ת 34217-02-15 עוודאללה נ' מדינת ישראל

לפניי ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה בירושלים (כב' סגן הנשיאה אביטל חן), בת"ד 4687-08-13, מיום 1.1.15, בגדרו הורשע המערער, על סמך הודאתו, בעבירה של אי אבטחת רכב בעת עצירה, לפי תקנה 74(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה"); בעבירה של אבטחת שלום הנוסע, לפי תקנה 436 לתקנות התעבורה; בעבירה של חבלה של ממש, לפי סעיף 38(3) לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: "פקודת התעבורה"); בעבירה של קלות ראש, לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה; ובעבירה של גרימת תאונה, לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה. המערער נידון, בגדר הסדר חלקי, ל-6 חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות; ושלא בגדר ההסדר ל-36 חודשי פסילה בפועל (אך בתום 24 חודשים הוא יוכל לנהוג ברכב מדרגה B בלבד), לקנס כספי בסך 2,500 ש"ח ולעונשים נלווים נוספים.

עיקר בניינו של הערעור דנא נסוב על רכיב הפסילה בפועל.

להלן בתמצית עיקרי העובדות:

בתאריך 9.7.12, בסמוך לשעה 17:55 לערך, נהג המערער באוטובוס ציבורי ברחוב יפו בירושלים. בהגיעו לתחנה המרכזית עצר המערער את האוטובוס במפרץ בתוך התחנה וירד ממנו מבלי שנקט אמצעי בטיחות כדי למנוע את תנועתו. או אז, החל האוטובוס להתדרדר לאחור ופגע באוטובוס אחר שעמד מאחוריו. בעקבות כך, נפגעו הולכי רגל שהיו בדרכם לעלות לאוטובוס האחר. בין הנפגעים הייתה הולכת רגל שנלכדה בין שני האוטובוסים ונחבלה חבלה של ממש (להלן: "הנפגעת"). הנפגעת הורדמה והונשמה, נגרמו לה שברים ודימום באגן, חתכים וחבלות קשות ברגליה, קרע בכליה ובריאה, ודימום וגינאלי. במהלך אשפוזה, שנמשך 6 שבועות, עברה הנפגעת ניתוח לקיבוע האגן, השתלת עור וכריתת המעי הדק. בנוסף, נגרמה חבלה להולכת רגל נוספת, אשר נחתכה במרפק ידה ונזקקה לתפרים. ארבעה הולכי רגל נוספים נחבלו אף הם, וכלי הרכב המעורבים ניזוקו.

כמצוין לעיל, הצדדים הגיעו להסדר טיעון חלקי, בגדרו הושתו על המערער 6 חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות, וטענו באופן פתוח לעניין שאר העונשים, זה בכֹה וזה בכֹה, בפרט לעניין משך הפסילה מלנהוג.

בית משפט קמא, בכתיבה בהירה, הגיונית וישירה, קבע כי מדובר בפגיעה קשה בערך המוגן, שהינו הזכות להגנה על בטיחותם ושלומם הגופני והנפשי של המשתמשים בדרך, נוכח רשלנותו של המערער והפגיעות הקשות שספגה הנפגעת. כמו כן ציין, כי חלה על המערער, שהינו נהג רכב מקצועי וציבורי, חובת זהירות מוגברת, אשר בדרך כלל מצדיקה החמרה בענישה. לאחר שסקר את הפסיקה הנוהגת, קבע בית משפט קמא מתחם ענישה הנע בין 18 ל-40 חודשי פסילה. כן נתן את דעתו לעובדה שהמערער נטל אחריות מלאה על המעשה, הודה בהזדמנות הראשונה, נעדר עבר פלילי, ולחובתו מספר זניח של עבירות תעבורה שאינן מן החמורות, וכי השתת עונש פסילה בפועל תפגע בפרנסתו ובאפשרותו להמשיך ולעבוד כנהג רכב ציבורי.

נימוקי הערעור

ב"כ המערער טען, הן בהודעת הערעור והן בדיון שהתקיים לפניי ביום 29.3.15, כי בית משפט קמא שגה עת התעלם מנסיבות התאונה ונתוניו האישיים של המערער. לטענתו, מדובר בנסיבות שאינן מן החמורות ביחס לנסיבות אחרות הגורמות לתאונה, וכי המערער הינו נהג זהיר אשר טעה לרגע בשיקול דעתו ובחוסר זהירות. עוד הוסיף, כי למערער 4 הרשעות בלבד במהלך 10 שנות נהיגתו, כאשר רובן ככולן עבירות של ברירת קנס. לטענתו, אך לאחרונה נפטר אבי המערער ממחלת הסרטן, בהיותו בן 54 שנים בלבד, וכעת נטל הפרנסה וחובותיו הכספיים של אביו המנוח מוטלים על כתפיו. ב"כ המערער עיגן את טענותיו בפסיקה ענפה, לפיה מתחם הענישה במקרים חמורים יותר, גם שעה שעברם של הנהגים-הנאשמים האחרים היה חמור יותר, קל לאין שיעור וכולל בחובו תקופות פסילה קצרות יותר. עוד טען, כי המערער עבד לפרנסתו כנהג רכב ציבורי וכל חודש פסילה בפועל משמעו, הלכה למעשה, אי קבלת משכורת למשך אותו חודש, ויש בכך כדי להוות נסיבה המצדיקה קביעת תקופת פסילה נמוכה בהרבה. עוד ביקש להדגיש, כי השתת עונש פסילה של למעלה משנה תוביל לפיטוריו והוצאתו מחברותו ב"אגד". לבסוף ביקש, כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכותו בסעיף 36א לפקודת התעבורה ויאפשר למערער לנהוג במשאית, על מנת שלא להכביד בצורה קריטית על פרנסת בני המשפחה התלויים בו.

ב"כ המשיבה טענה, כי יש להותיר את תקופת הפסילה בפועל שהוטלה על המערער על כנה, שכן היא איננה חריגה, לבטח לא במידה המצדיקה את התערבות ערכאת הערעור. עוד הטעימה, כי המשיבה התחשבה בנסיבותיו האישיות של המערער בכך שהסכימה שלא לבקש להטיל עליו מאסר בפועל.

דיון והכרעה