עפ"ת 31289-08-16 אקדסמן נ' מדינת ישראל

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע עונש פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה, כפי שהושת על המבקשת בגזר דין שניתן על ידי בית משפט השלום לתעבורה, במסגרת פל"א 4889-11-14 (כב' הש' ל' שלזינגר שמאי).

רקע וטענות הצדדים

1. המבקשת הורשעה, לאחר שמיעת ראיות, בעבירה של נהיגה בשכרות לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961. נגזרו על המבקשת עונשי פסילת רישיונה למשך 3 שנים, בניכוי פסילה מנהלית, מאסר על תנאי בן 7 חודשים למשך 3 שנים וקנס בסכום של 2,500 ₪. בית משפט השלום קבע כי בתאריך 29.10.14 בסמוך לשעה 00:55, נהגה המבקשת ברכב פרטי בכביש 412 ובבדיקת אוויר נשוף נמצא ריכוז אלכוהול של 950 מק"ג.

2. המבקשת מדגישה כי סיכויי הערעור "טובים ביותר" ומוסיפה כי האירוע מושא הדיון התרחש בשנת 2014 ומאז היא אוחזת ברישיון הנהיגה למעט בתקופת הפסילה המנהלית. המבקשת סבורה כי לציבור לא ייגרם כל נזק אם יעוכב רכיב הפסילה עד למועד ההכרעה בערעור, בעוד שהנזק שייגרם לה, אם תדחה בקשתה, יהא בלתי הפיך.

3. המשיבה מתנגדת לבקשה. לשיטתה, אין מקום לחרוג מהכלל לפיו יש להתחיל לרצות עונש מסוג זה שהושת על המבקשת באופן מידי. המשיבה סבורה כי בית המשפט קמא התייחס לכל טענותיה של המבקשת וכי סיכויי הערעור "קלושים". עוד הודגש כי מדובר בעונש שפגיעתו במבקשת נמוכה בהרבה מעונש של מאסר בפועל ותקופת הפסילה שומטת את הטענה לפיה אם לא יעוכב העונש יסוכל הדיון בערעור. המשיבה הפנתה אף לעברה התעבורתי של המבקשת, המחזיקה ברישיון נהיגה משנת 2001 ולחובתה 10 הרשעות קודמות מסוג ברירת משפט. מחציתן בגין שימוש בטלפון בזמן נהיגה והיתרה בגין נהיגה באור אדום, במהירות מופרזת, ללא חגורת בטיחות ותוך אי ציות לתמרור.

4. בדיון שהתקיים במעמד הצדדים חזרה המבקשת על טענותיה, תוך הדגשה כי רישיונה נדרש לצרכי עבודתה בפיקוח העירוני. המשיבה שבה וטענה כי אין בנימוקי המבקשת כדי להטות את הכף לעבר עיכוב הביצוע המבוקש. ניסיון לא מחייב להביא את הצדדים לכדי הסכמות לא צלח ושניהם הגישו אסמכתאות והשלמת טיעון בתימוכין בעמדתם.

דיון והכרעה

5. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובאסמכתאות שהוצגו והתרשמתי ממכלול נסיבות העניין, הגעתי למסקנה כי אין מקום לסטות מן הכלל לפיו יש להעדיף את האינטרס הציבורי, המשתקף באכיפה מידית של עונש הפסילה.

6. אמות המידה לבחינת בקשה לעיכוב ביצועו של גזר דין, נקבעו בע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל (7.6.00) (להלן: "הלכת שוורץ"). הכלל העקרוני הוא ביצוע מיידי של גזר הדין, תוך הותרת שיקול דעת לבית המשפט, כשבכל מקרה יש לערוך איזון בין האינטרסים השונים המעורבים בסוגיה. במסגרת שיקול דעת זה ייבחנו, בין היתר, חומרת העבירה ונסיבות ביצועה; אורך תקופת המאסר שנגזרה; טיב הערעור וסיכויי הצלחתו; עברו הפלילי של המבקש והתנהלותו במהלך המשפט; נסיבותיו האישיות והשאלה האם הערעור מופנה כלפי ההרשעה עצמה או רק כלפי חומרת העונש (ר' הלכת שוורץ; ע"פ 5957/12 ‏ אוהב נ' מדינת ישראל (19.9.12)).