עפ"ת 30384-10-15 פלצקי נ' מדינת ישראל

1.בפני ערעור על החלטת בית משפט השלום לתעבורה פתח תקווה (כב' השופטת מגי כהן) המ"ש 8542-08-15 מיום 19.9.2015, במסגרתה דחה בית משפט קמא את בקשת המערער להארכת מועד להישפט בגין דו"ח תעבורה מס' 90504183006.

2.ביום 28.2.2015 צולם רכבו של המערער (מ.ר 8329557) כשהוא נוסע במהירות העולה על המהירות המותרת, עבירה לפי סעיף 54(א) לתקנות התעבורה. המערער קיבל דו"ח תנועה והוא שולם ביום 23.6.15 באמצעות כרטיס האשראי האשראי של סטיבן ברנד, עובד בחברה של המערער.

3.בבקשה שהוגשה לבית משפט קמא ביום 23.8.2015, בהתאם לסעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב – 1982, ביקש המערער להאריך את המועד להישפט ולהורות על קביעת מועד לדיון.

נטען שהמערער (המבקש בבית משפט קמא) הינו הבעלים של חברת בלמורל השקעות בע"מ והרכב נושא האישום רשום במשרד הרישוי על שמו של המערער, אולם ביום 28.2.2015 היה ברשות הגב' נורית ברנד,אשתו של סטיבן ברנד, שהשתמשה ברכב והייתה הנהגת בפועל.

לבקשה צורפו תצהירים של המערער ושל הגב' ברנד מהם עולה שבמועד שבו צולם הרכב עובר את העבירה, גב' ברנד נהגה ברכב (סעיף 9 לתצהיר) וביום 23.6.2015 מחמת טעות וחוסר ידיעה, שילמה הגב' ברנד את הדו"ח מבלי שעידכנה את המערער ומבלי שהסבה את הדו"ח על שמה.

המערער טען כי לא ידע שהתקבלה ברירת משפט בעניינו ואילו היה יודע היה מבקש להסב את העבירה על שמה של הגב' ברנד שהייתה הנהגת בפועל.

4.המשיבה התנגדה לקבלת הבקשה וציינה בתגובה לבקשה ש"הפרשה אינה מקימה עילה להארכת מועד להישפט. הקנס שולם ולפיכך הרשעת המערער השתכללה...".

5.בית משפט קמא לא זימן את הצדדים לדיון ולא נעתר לבקשה להארכת מועד לשפיטה ונכתב שמשלא פעל המבקש (המערער) במסגרת המועדים הקבועים בחוק, אין לו להלין אלא על עצמו וגם אם לא קיבל לידיו את הדו"ח במועד, מכיוון שמסר את רכבו לנהיגה לאחר, היה עליו לצפות שירשמו דו"חות תעבורה והיה עליו לקבוע את הסידורים הנדרשים על מנת שהדו"חות יומצאו לידיו. בית משפט קמא ציין שלא מדובר במצב בו המבקש לא ידע ולא צריך היה לדעת על הדו"ח.

6.על ההחלטה של בית משפט קמא הוגש הערעור המונח בפני.

בהודעת הערעור חזר המערער על הנימוקים שפורטו בבקשה שהוגשה לבית משפט קמא. להודעת הערעור צורפו תצהירים של המערער ושל הגב' ברנד ואישור תשלום הדו"ח מיום 23.6.2015.

7.המערער טוען כי שגה בית משפט קמא משהחליט לדחות את הבקשה ללא זימון הצדדים לדיון ומבלי לחקור את המצהירים על תצהיריהם.

נטען כי מתצהירו של המערער ניתן ללמוד כי המערער לא קיבל לידיו את ברירת המשפט המקורית ולפיכך לא יכול היה המערער להסב את הדו"ח על מי שנהג בפועל, דבר שהיה על המשיבה לבחון לכל הפחות על ידי חקירת המערער על תצהירו בבית משפט קמא.