עפ"ת 27966-02-15 מהראן נ' מדינת ישראל

בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה (כבוד השופט גיל קרזבום) בתיק 12569/11/11 מיום 9/11/14.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה - דין הבקשה להידחות.

1.נקודת המוצא בנושא זה הינה כי:

"...על בעל דין לקיים את המועדים הקבועים בדין. כלל זה מושתת על עקרון סופיות הדיון והצורך בהצבת גבול להתמשכות ההליכים; הציפייה של הצד שכנגד שלא להיות מוטרד לאורך זמן רב בנוגע לפסק-דין בו זכה; האינטרס של בעלי הדין ושל הציבור בכללותו לחיזוק היציבות, היעילות והוודאות המשפטית; וכן השאיפה להימנע מקשיים הכרוכים בניהול דיון בערעור או בבקשת רשות ערעור שהוגשו באיחור". בש"א 5636/06 נשר נ' גפן (23.8.06).

2.בהתאם לאמור בסעיף 201 לחסד"פ, רשאי בית המשפט, להתיר הגשת ערעור או בקשה לרשות ערעור לאחר שעברו התקופות האמורות בסעיפים 199 ו- 200 לחסד"פ.

3.אכן כאשר מדובר בהליך פלילי אין צורך בקיומו של "טעם מיוחד" לשם מתן ארכה להגשת הערעור, יחד עם זאת, בית המשפט העליון קבע לא אחת כי אין משמעות הדבר כי מתן ארכה בהליך פלילי ייעשה כדבר שבשגרה שהרי זהו היוצא מן הכלל ולכן אין ליתן ארכה להגשת ערעור בפלילים אלא בהתקיים "טעם ממשי המניח את הדעת" (בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 25/7/06); בש"פ 6125/09 רבין נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 11/8/09) ).

4.בבחינת קיומו של טעם ממשי המניח את הדעת לאיחור בהגשת ההליך, יש לשקול, בין היתר, את משך האיחור; ההצדקה הנטענת לאיחור וכן את מהות ההליך העיקרי וסיכוייו הלכאוריים, כאשר אין מדובר ברשימה סגורה של שיקולים, אלא על כל מקרה להיבחן לגופו בהתאם לנסיבות הרלוונטיות.

5.בנסיבות המקרה שבפנינו, לא הצביע המבקש על טעם כלשהו להארכת המועד, בוודאי שלא על טעם ממשי - ודי בכך להביא לדחיית בקשתו.

כל שנטען הוא כי המבקש לא הבין (על אף היותו מיוצג ע"י עו"ד) כי הוא מודה בעבירה של נהיגה בשכרות, וכי הוטל עליו עונש חמור מידי.

אין באמור לעיל כדי לשמש טעם מיוחד להארכת המועד המבוקשת, בפרט כאשר מדובר באיחור לא מבוטל (גזר הדין ניתן ביום 9/11/14 והבקשה הוגשה רק ביום 11/2/15).

סוף דבר – הבקשה נידחת.

ניתנה היום, כ"ד אדר תשע"ה, 15 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.