עפ"ת 24578-05-16 מדינת ישראל נ' סואעד עלי ואח'

 1.בפניי ערעור על קולת העונש שגזר בית משפט השלום לתעבורה בעכו (כב' השופט א' קאופמן) על המשיב בתיק 10662-05-13 ביום 29.3.2016.

2.בית משפט קמא התיר צירופם של שני תיקים נוספים, מעבר לתיק שעמד בפניו, אשר היו תלויים ועומדים כנגד המשיב, והרשיע אותו, על פי הודייתו, בעבירות שיוחסו לו בכלל התיקים, כדלקמן – נהיגה בשכרות, בכך שסרב לתת דגימה של אויר נושף לפי דרישת שוטר, נהיגה בפסילה, התנהגות הגורמת נזק, נהיגה בחוסר זהירות, אי שמירת מרחק, ונהיגת רכב ללא ביטוח.

3.בגזר דינו ציין בית משפט קמא כי מתסקיר שירות המבחן עולה כי מדובר בנאשם המנהל אורח חיים נורמטיבי, אם כי מתקשה להפנים את הסנקציות נגדו בתחום התעבורה. עוד נאמר כי על אף שהמשיב ריצה בעבר עבודות שירות, הוא חזר וצבר עבירות חמורות. חרף זאת, המליץ שירות המבחן להאריך את עונש המאסר המותנה ולהטיל על המשיב צו מבחן ולפסול את רישיונו לתקופה ממושכת.

בבואו לקבוע את מתחם הענישה, קבע בית משפט קמא כי לגבי העבירה של נהיגה בשכרות קובע החוק עונש מינימאלי של פסילה לתקופה של 24 חודשים, כאשר בעבירת סירוב תהיה הענישה מחמירה יותר. לפיכך, נקבע כי מתחם העונש בגין עבירה זו הוא של פסילה לתקופה של 28 עד 40 חודשים ולצדה מאסר מותנה ועד למאסר בפועל, וזאת כאשר מדובר בנהג בעל עבר מכביד. באשר לנהגיה בזמן פסילה נקבע כי מתחם הענישה נע בין מאסר מותנה למאסר קצר בפועל לצד פסילה לתקופה של 6-30 חודשים, לפי חומרת הנסיבות. באשר ליתר העבירות נקבע כי מתחם העונש יהיה בדרך כלל פסילה למשך תקופה קצרה.

לאחר ששקל את השיקולים לחומרא ולקולא קבע בית משפט קמא כי מתחם העונש הראוי בנסיבות העניין, בהתעלם מעונש המאסר המותנה המרחף מעל ראשו של המשיב, הנו עונש של מאסר לריצוי בעבודות שירות. לגבי המאסר המותנה נקבע כי זה חל רק לגבי העבירה של נהיגה בזמן פסילה ועל כן בשים לב לתקופת המאסר המותנה ולהמלצת שירות המבחן להארכתו, ראה בית משפט קמא לקבוע כי המאסר המותנה בגין העבירה של נהיגה בזמן פסילה יוארך בהתאם להמלצת שירות המבחן.

בסיכומו של דבר, גזר בית משפט קמא על המשיב בגין העבירה של נהיגה בשכרות ארבעה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות. בגין העבירה של נהיגה בזמן פסילה, האריך בית משפט קמא את עונש המאסר המותנה לתקופה של שמונה חודשים, למשך שנתיים נוספות. בנוסף, נגזרו על המשיב חמשה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, פסילה בפועל למשך 40 חודשים, פסילה על תנאי למשך 6 חודשים לתקופה של שלוש שנים, קנס בסך 2,000 ₪ והתחייבות עצמית ע"ס 7,500 ₪.

4.בערעור המונח בפניי טענה המערערת כי שגה בית משפט קמא כאשר נמנע מהשתת עונש מאסר בפועל בגין כל אחת מהעבירות בהן הורשע המשיב, ובכך התעלם מהשילוב המסוכן והחמור של מעשיו – נהיגה בשכרות, כעבור יומיים בלבד נהיגה בזמן פסילה ולאחר מכן מעורבות בתאונת דרכים בה נפגעו בני אדם. נאמר כי מדובר בעבירות החותרות תחת אושיות השלטון ומשקפות התייחסות בוטה ומבזה כלפי החוק ומלמדות כי למשיב אין מורא מפני החוק.

עוד הוסיפה המערערת וטענה כי שגה בית משפט קמא כאשר נמנע מהפעלת עונש המאסר המותנה שהוטל על המשיב בגין העבירה של נהיגה ברכב ללא רישיון. נאמר כי יש בכך כדי להעביר מסר שלילי ביותר לכל עבריין פוטנציאלי. כמו כן, התעלם בית משפט קמא מעברו התעבורתי של המשיב המחזיק שלל עבירות ואף מהעובדה כי ריצה עונש מאסר בעבודות שירות בגין עבירה של נהיגה ללא רישיון.

5.בטיעוניה בפניי, ציינה ב"כ המערערת כי לא זו בלבד שגזר הדין נשוא הערעור לא העביר מסר חד וברור למשיב, אלא נהפוך הוא. ששה ימים בלבד לאחר גזר הדין, שב המשיב ונהג וביום 6.6.2016 הורשע בהעדרו בעבירה של נהיגה ללא רישיון. ביום 21.5.2016, חודשיים לאחר גזר הדין נשוא ענייננו, הסתבך המשיב פעם נוספת בעבירת תעבורה של סטייה מנתיב נסיעה והורשע בגינה ביום 20.8.2016. עוד הוסיפה המערערת כי בתיק שבו הוטל המאסר המותנה, הורשע המשיב בעבירה אחת של נהיגה בפסילה ונהיגה ללא ביטוח והוטלו עליו 6 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות. ואילו בתיק נשוא הדיון, הורשע המשיב בשלל עבירות בגינן הוטלו 4 חודשי מאסר בלבד שירוצו בעבודות שירות. באופן פרדוכסלי, במקום להחמיר עם המשיב, הקל עמו בית משפט קמא ובכך העביר מסר שגוי ובלתי ראוי.

6.ב"כ המשיב אישר כי בית משפט קמא הלך לקראת שולחו ולא החמיר עמו. יחד עם זאת נאמר כי יש לסמוך על בית המשפט כי פסק דינו לא ניתן כלאחר יד וחזקה עליו שידע את שהוא עושה. עוד הוסיף הסנגור כי המשיב לא יצא פטור בלא כלום שכן הוטל עליו עונש מאסר שירוצה בעבודות שירות. נאמר כי אם הוא ריצה בעבר עבודות שירות והדבר לא הרתיע אותו, אזי ניתן היה אולי לקבל את עמדת המערערת ולהחמיר עמו. אלא שהמשיב מתמודד עם חובות בהוצל"פ העומדים ע"ס 60,000 ₪ והוא נאבק כדי לשרוד. נאמר כי גם אם קיימת סטייה לקולא ממדיניות הענישה הנוהגת, הרי שלא מדובר בסטייה קיצונית המצדיקה התערבות ערכאת הערעור.