עפ"ת 21041-09-15 סודרי נ' מדינת ישראל

בפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת בית משפט לתעבורה שלא להיעתר לבקשה להארכת מועד להישפט.

להלן הפרטים הצריכים לעניין:

(א) ביום 21.3.12 בוצעה עבירת מהירות ברכב הרשום על שמו של המבקש;

(ב) ביום 8.12.12 שולמה הודעת הקנס;

(ג) ביום 19.5.15, כשנתיים וחצי לאחר המועד בו שולם הקנס, הגיש המבקש "בקשה להארכת מועד להישפט לצורך הסבת הדו"ח", במסגרתה טען כי כלתו נהגה ברכב בעת ביצוע העבירה;

(ד) ביום 22.6.15 דחה בית המשפט לתעבורה (כב' השופט האוזרמן) את בקשת המבקש;

(ה) ביום 10.9.15 הגיש המבקש ערעור על החלטת בית המשפט לתעבורה, ולאחר שניתנה החלטה לפיה עליו להגיש בקשת להארכת מועד – הוגשה הבקשה שבפניי.

במסגרת הבקשה טוען המבקש כי הערעור הוגש בזמן, שכן המועד להגשת ערעור יצא בפגרת בית המשפט, ועל כן הוארך מכוח חוק הפרשנות עד לתחילת שנת המשפט. ב"כ המבקש, החתום על הבקשה, אף הוסיף כי הערעור הוגש במועד בו הוגש "עקב אילוצי הפגרה והחופשות שהח"מ נטל לעצמו במהלכה".

בחנתי את טיעוניו של המבקש והחלטתי לדחות את הבקשה.

הסמכות להארכת מועדים להגשת ערעור המצויה בסעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] פורשה כמקנה שיקול דעת רחב לבית המשפט להארכת מועדים. יחד עם זאת, הקניית גמישות דיונית לבית משפט בכל הנוגע להארכת מועדים בהליכים פליליים אין משמעותה פריצת המסגרת הדיונית לכל רוח, והארכת מועד מעבר לפרק זמן של 45 ימים היא בגדר חריג לכלל, שהמבקש להתגדר בו נדרש לספק הסבר להגשת הערעור באיחור וליתן טעם על שום מה יש להיעתר לבקשתו להארכת מועד [ע"פ 2112/03 ברזילי נ' מדינת ישראל (24.8.2003)].

בית המשפט העליון, בשורה של החלטות, קבע כי "נדרש 'טעם ממשי המניח את הדעת'... בין השיקולים שעל בית המשפט לשקול לעניין הארכת המועד נמנים משכו של האיחור, הנימוקים לו וסיכויי ההליך העיקרי" (ע"פ 2585/10 נגר נ' מדינת ישראל (13.4.2010)). וראו גם ע"פ 4556/15 חישיבון נ' מדינת ישראל (8.7.2015); ע"פ 8871/12 גולוב נ' מדינת ישראל (16.12.2012); ע"פ 7754/06 ציפר נ' מדינת ישראל (15.10.2006).