עפ"ת 20208-01-1516 מדינת ישראל נ' יפרח סבלדי

ערעור המדינה על הכרעת דין של בית משפט השלום לתעבורה בבאר שבע (כב' השופט אופיר), מיום 25.11.14, לפיה זיכה את המשיב מהאישום, לאחר שעד התביעה היחיד בעניינו לא התייצב, ומשכך לא הוכח האישום.

בהחלטה קודמת מאותו דיון, סרב בית המשפט קמא לדחות את הדיון לצורך זימונו של העד, וקבע, כי חובתה של המדינה לוודא עם עדיה, זמן סביר טרם הדיון, כי קיבלו לידיהם את הזימון הרלוונטי, ואף לשוחח עימם טרם הדיון ולהסביר על מה הם אמורים להעיד.

המדינה מלינה על הזיכוי, ועל ההחלטה שלא לדחות את הדיון. לטענת ב"כ המדינה, היה על בית המשפט קמא לבדוק ולהיווכח, כי הזימון שנשלח על ידי המזכירות כלל לא התקבל על ידי העד, ולא היה מקום להטיל על התביעה את האחריות לאי זימונו. לאור מהות העבירה היה מקום לדחות את הדיון, ולא היה מקום להחליט במקום מבלי לברר עד תום את סיבת אי התייצבות העד.

עוד נטען, כי מדובר בעבירת קנס, ומכאן, שאלמלא התייצב המשיב לדיון, ניתן היה לדון אותו בהעדר, ולכן אין לומר כי "נגרר" לבית המשפט. המשיב הוא שפתח את שערי בית המשפט לדיון, באמצעות הגשת הבקשה להישפט, ומכאן, שהוא זה שהכריז כי קיים אינטרס ציבורי לנהל את המשפט, שאם לא כן היה מסתפק בתשלום הקנס המקורי. אם כבר נפתח ההליך בבית המשפט, הרי שהנמקתו של בית המשפט קמא בדבר סיווג העבירה כעבירת ברירת משפט, הפכה להיות בלתי רלוונטית.

לבסוף טענה, כי ניתן יהיה לסיים את ניהול התיק תוך ישיבה אחת קצרה, וקבלת הערעור לא תטיל עומס על בית המשפט.

המשיב עותר לדחיית הערעור, וטוען, כי הגיע לבית המשפט כשהוא מוכן לקיים את ההליך. המדינה היא שביקשה לדחות את הדיון פעם אחת כדי לזמן את עדיה, והיא זו שהיתה צריכה לדאוג להתייצבות העד.

להשלמת התמונה אציין, כי למשיב יוחסה עבירה של נהיגה במהירות מופרזת, 113 קמ"ש מקום שהמהירות המקסימאלית היא 80 קמ"ש.

לאחר ששמעתי את טענות ב"כ הצדדים נחה דעתי כי דין הערעור להדחות.

איני סבורה כי כל אימת שלא מתייצב עד תביעה, יש לזכות את הנאשם מהאישום, נהפוך הוא, בדרך כלל האינטרס הציבורי בהרשעת עבריינים עולה על האינטרס הפרטי של הנאשם שלא יבוטל זמנו, או על האינטרס הציבורי החשוב לא פחות, של מניעת ביטול זמנו של בית המשפט. עם זאת, בנסיבות העניין, לא מצאתי פגם בשיקול דעתו של בית המשפט קמא.