עפ"ת 19571-08-15

1.בפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בעכו שניתן מפי כב' השופט א' קאופמן ביום 15.7.2015 בתיק פל"א 7102-06-14. הערעור מופנה כנגד חומרת העונש ברכיב הפסילה בלבד.

2.כנגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של נהיגה בזמן פסילה ונהיגה ברכב ללא ביטוח. בעובדות כתב האישום נאמר כי ביום 16.6.2014 נהג המערער באופנוע על אף שידע כי הוא פסול מנהיגה למשך 7 חודשים על פי החלטה שיפוטית והוא אף הפקיד את רישיונו ביום 26.3.2014. בכך עבר את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

המערער הורשע על סמך הודייתו, אולם בטרם ניתן גזר הדין, נעתר בית משפט קמא לבקשתו והורה על צירוף כתב אישום נוסף שהוגש נגדו בתיק 7497-01-15. אף בכתב האישום הנוסף יוחסה למערער עבירה של נהיגה בזמן פסילה בכך שביום 8.8.2014, היינו כחודש וחצי לאחר האירוע נשוא האישום המקורי, ולאחר שהתקיים בעניינו דיון בפני בית המשפט בכתב האישום המקורי, הוא נמצא נוהג באופנוע בניגוד להחלטה שיפוטית האוסרת נהיגתו. לאחר צירוף האישום הנוסף הודה הנאשם והורשע גם בעבירה נשוא אותו אישום.

3.בגזר דינו, ציין בית משפט השלום כי ככל שמדובר בעבירה ראשונה של נהיגה בזמן פסילה, נעה הענישה הראויה במתחם שבין מאסר מותנה למאסר בפועל לתקופה אותה ניתן לרצות בעבודות שירות. במקרה דנן מדובר בפסילה שהוטלה על המערער בנוכחותו בבית משפט השלום בחיפה ביום 26.3.2014 והוא הפקיד את רישיונו. לאחר כשלושה חודשים, בחלוף מחצית מתקופת הפסילה נמצא המערער נוהג וזאת כאשר אין ספק שידע כי נהיגתו אסורה. יתרה מזו, זמן קצר לאחר מכן לאחר פתיחת ההליך הראשון נגדו, ולאחר שהועמד בבית המשפט על חומרת התנהגותו בהצהרת המאשימה כי תעתור לעונש מאסר נגדו, חזר המערער על מעשיו. בית משפט קמא הוסיף כי לחובת המערער עבירה דומה של נהיגה בזמן פסילה משנת 1997 בגינה נדון למאסר מותנה וכי לחובתו לא פות מ- 75 הרשעות קודמות. לפיכך, סבר בית משפט השלום כי מתחם העונש בנסיבות המקרה דידן הנו מאסר לתקופה שבין ששה חודשים ועד שנים עשר חודשים ופסילת רישיון לתקופה שבין 15-48 חודשים.

בסופו של דבר, גזר בית משפט קמא על המערער מאסר בפועל למשך ששה חודשים שירוצה בעבודות שירות בבית החולים כרמל בהתאם לחוות דעתו של הממונה על עבודות השירות. בנוסף נגזרו על המערער ששה חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור משך שלוש שנים עבירה של נהיגה בזמן פסילה או נהיגה בלא רישיון נהגיה תקף שאינה מסוג ברירת משפט, וכן פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 18 חודשים ופסילה על תנאי לתקופה של 6 חודשים למשך שנתיים. בית משפט קמא נמנע מהטלת קנס על המערער נוכח מאסרו וכלל הנסיבות והורה למערער לחתום על התחייבות כספית ע"ס 7,000 ₪ להימנע מביצוע העבירות בהן הורשע בתיק זה משך שנתיים.

4.כאמור, הערעור מופנה כנגד חומרת העונש ברכיב הפסילה בלבד.

בהודעת הערעור נאמר כי המערער הנו בן 60 המתפרנס מעבודתו כשליח ובשל כך קיימת חשיבות רבה לאפשר לו לעשות שימוש בקטנוע שכן שלילת אפשרות זו מפניו כמוה כגדיעת מטה לחמו. מדובר במי שמפרנס את עצמו, את אשתו ואת שני ילדיו הבגירים המתגוררים יחד עמו. נאמר כי הכנסות התא המשפחתי עומדות ע"ס 6,500 ₪ לחודש כך שמדובר במשפחה החיה בתנאים של עוני. עוד נאמר כי המערער עבר הליך של פשיטת רגל בעקבותיו נותרו הוא ואשתו חסרי כל וללא כל חסכונות. נטען כי הסיבה בשלה הסתבך המערער פעם אחר פעם בעבירה של נהיגה בזמן פסילה נעוצה בחסרון כיס ממנו הוא סובל וברצונו לפרנס את משפחתו בכבוד.

לטענת המערער שגה בית משפט קמא כאשר לא סייג את הפסילה לקטנוע ולצרכי פרנסה בלבד באופן שיאפשר למערער לנהוג לצרכי פרנסתו. נאמר כי בית משפט קמא לא איזן נכונה בין מכלול האינטרסים המתנגשים שעה שברור כי הסיבה שהובילה להסתבכותו של המערער במעשה העבירה אינה נעוצה בנהיגה פוחזת או רשלנית אלא בחסרון כיס בלבד.

5.המשיבה בקשה לדחות את הערעור בהפנותה לחומרת העבירה בה מדובר ולכך שבית המשפט עשה חסד עם המערער שעה שלא השית עליו עונש כבד יותר. נטען כי בתיקים מסוג זה נגזרים עונשים כבדים בהרבה.