עפ"ת 1391-05-16 שוא נ' מדינת ישראל

בפניי ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה בחיפה (כב' השופט ש' בנג'ו) מיום 17/4/16 בתת"ע 9851-05-15. הערעור מופנה כנגד רכיב המאסר המותנה שהוטל על המערער.

בכתב האישום שהונח בפני בית משפט קמא נאמר כי המערער נהג ברכב ביום 11/4/15 כאשר רישיון הנהיגה שברשותו פקע עוד ביום 30/4/01, קרי למעלה מ-6 חודשים עובר לביצוע העבירה.

המערער הורשע שלא בנוכחותו, לאחר שנקבע כי זומן כדין, וזאת בהתאם לסעיף 240(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1984 (להלן: "החסד"פ"). לאחר הכרעת הדין הודיע ב"כ המשיבה כי בכוונתו לעתור להטלת מאסר על המערער, ולכן ביקש לדחות את הטיעון לעונש למועד נדחה.

בפתח ישיבת הטיעונים לעונש טען ב"כ המערער כי שולחו לא הוא שנהג ברכב במועד ביצוע העבירה. עוד טען כי בשים לב להוראות סעיף 240(א) לחסד"פ, ונוכח בקשת המשיבה להשית על המערער מאסר, לא היה מקום להרשיע את המערער שלא בנוכחותו. בטרם נשמעו טיעוני הצדדים לעונש קבע בית משפט קמא כי לאחר שעיין בדו"ח הנסיבות ובניגוד מוחלט לטענת הסנגור, מצא כי המערער לא העלה כל טענה לגבי כך שלא הוא זה שנהג ברכב. לפיכך, דחה בית משפט קמא את הבקשה לביטול הכרעת הדין.

לאחר שנשמעו טיעוני הצדדים, גזר בית משפט קמא על המערער 9 חודשי פסילה בפועל, 4 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, 3 חודשי פסילה על תנאי למשך 3 שנים וחתימה על התחייבות כספית בגובה 3,000 ₪ להימנע בתוך 3 שנים מביצוע העבירה בה הורשע.

בהודעת הערעור נאמר כי לצורך הרשעת המערער עשה בית משפט קמא שימוש בסעיף 240(א) לחסד"פ. דא עקא, שסעיף 240(א)(3) מורה כי בית משפט רשאי לדון נאשם שלא בפניו אם הוא סבור שלא יהיה בשפיטתו על דרך זו משום עיוות דין, ובלבד שלא יטיל עליו עונש מאסר. נטען, כי בנסיבות ומאחר ובית משפט קמא עשה שימוש בסעיף 240(א) לחסד"פ והרשיע את המערער בהיעדרו, לא היה מקום להטיל עליו מאסר, ולו מותנה.

ב"כ המשיבה טען מצדו כי סעיף 240 לחסד"פ מאפשר התקדמות עניינית בשמיעת תיקים שעניינם עבירות קלות. לשיטתו, אם תתקבל הפרשנות שמציע המערער, יוביל הדבר לסיכול מטרת הסעיף שנועד לאפשר התקדמות מהירה ועניינית בדיון בעבירות קלות. נאמר כי נאשמים בוחרים להימנע מהתייצבות דווקא בעבירות בהן קיימת אפשרות להטלת מאסר בפועל, תוך תקווה שהדבר יוביל את בית המשפט להימנע מהטלת מאסר. עוד הוסיפה המשיבה כי בסופו של דבר, לא נגרם עיוות דין למערער, שכן בשלב הטיעונים לעונש הוא היה מיוצג וטענותיו נשמעו.

יש טעם בטענה אותה מעלה הסנגור. הפגם בהליך אינו מתבטא רק בהטלת עונש מאסר על המערער שעה שהורשע שלא בנוכחותו, אלא מתחיל בשלב מוקדם, עם הגשת כתב האישום. סעיף 15א(א)(1) לחסד"פ מורה כי מקום שסבר תובע כי קיימת אפשרות שיבקש מבית המשפט להטיל על נאשם עונש מאסר בפועל אם יורשע, יודיע על כך התובע לבית המשפט במועד הגשת כתב האישום או במועד אחר לפני תחילת המשפט. עיון בכתב האישום שהוגש כנגד המערער מגלה כי הצהרה מעין זו לא ניתנה. הפעם הראשונה בה הודיעה המשיבה כי בכוונתה לעתור להטלת מאסר הייתה לאחר הכרעת הדין ובטרם נשמעו טיעוני הצדדים לעונש. לכן, לא היה כל פגם בכך שבית משפט קמא הרשיע את המערער שלא בנוכחותו לאחר ששוכנע כי הלה זומן כדין ובשים לב להוראות סעיף 240(א) לחסד"פ. אלא שאם עשה כן, לא רשאי היה בית משפט קמא לכלול ברכיבי הענישה עונש מאסר.

על אף האמור, לא ראיתי מקום לקבל את הערעור מכמה טעמים. ראשית, בטרם נשמעו טיעוני הצדדים לעונש, נדרש בית משפט קמא להכרעת הדין ולא ראה לבטלה, כך שלא ניתן לומר כי לא נשמעו טענות המערער. טענת ההגנה היחידה שבפי הסנגור, לפיה לא המערער הוא שנהג ברכב בעת ביצוע העבירה, אינה מתיישבת עם העובדה כי המערער זוהה על ידי השוטרים במעמד רישום הדו"ח וכי נרשם מפיו שהוא מצטער על נהיגתו. בנסיבות, ברי כי אין בפי המערער כל טענת הגנה ראויה וכי אף אם תבוטל הכרעת הדין, לא יהיה בכך כדי לשנות את תוצאת הדיון. הודייתו של המערער בביצוע העבירה במעמד רישום הדו"ח והעובדה כי בסופו של יום הושת עליו מאסר מותנה יש בהן כדי להוביל למסקנה כי לא נגרם לו עיוות דין. סעיף 215 לחסד"פ מורה כי בית משפט רשאי לדחות ערעור אף אם קיבל טענה שנטענה, אם היה סבור כי לא נגרם עיוות דין. לדעתי, זה המצב בענייננו. על אף נכונות טענת המערער, הרי שלא נגרם לו, בנסיבות המקרה, עיוות דין ועל כן דין הערעור להידחות.