עפ"ת 13053-01-14 15 ספטמבר 2014

ערעור על החלטת בית משפט השלום לתעבורה בבאר שבע (כב' השופטת גרבי), מיום 2.12.13 בתיק פמ"ר 2865-02-13, לפיה התקבלה בקשת המשיבה לפי סעיף 57(ב) לפקודת התעבורה, לאשר את החלטת רשות הרישוי לפסול את רישיון הנהיגה של המערער למשך שלוש שנים, מכח סעיף 56 לפקודת התעבורה ותקנה 212ב לתקנות התעבורה.

בתאריך 30.1.13, לאחר שימוע, החליט מנהל משרד הרישוי, לפסול את רישיון הנהיגה של המערער למשך שלוש שנים. המשיבה הגישה בקשה לאישור הפסילה, ובית המשפט קמא, בהחלטה נשוא הערעור, אישר אותה.

נדחתה טענת המערער, לפיה לא ניתן להחיל את הוראות תקנה 212ב על עבירות שבוצעו טרם כניסת התקנה לתוקף, בהיות הסמכות לפי סעיף 56 לפקודת התעבורה מניעתית באופייה, ולא עונשית. לפיכך, אין מדובר בתקנה בעלת תחולה רטרואקטיבית, אלא אקטיבית.

בית המשפט קמא הפנה לגיליון הרשעות התעבורה של המערער, ממנו עולה כי מאז פרסום התקנה בתאריך 26.3.10, צבר המערער לחובתו לא פחות מ- 22 הרשעות נוספות, וקבע כי מטעם זה גם אינו יכול להעלות טענת הסתמכות.

אשר לטענת האפליה, קבע בית המשפט קמא, כי לא הובאו בפניו עובדות ספציפיות בעניינו של המערער, המקימות לכאורה טענה להעדר שוויון.

כן נדחתה טענת השיהוי בהזמנתו של המערער לשימוע והעדר מנגנון אכיפה מסודר. בית המשפט קמא הפנה לעדותם של מר חנניה אפנג'ר אשר ערך את השימוע למערער, ומר עוזי יצחקי מנכ"ל משרד התחבורה, אשר פירטו את מנגנון איתור הנהגים הרלוונטיים, וזימונם לשימוע. הם הסבירו את השיהוי כביכול, אשר נבע בין היתר מבקשת המערער לדחיית השימוע בחצי שנה. עוד הפנה בית המשפט קמא לעדותו של מר יצחקי, לפיה כל הנהגים שנכללים בקטגוריה לפי סעיף 212ב, מוזמנים לשימוע ללא כל אבחנה או סינון, ויתכן כי חלקם לא מאותרים. אשר על כן, נדחתה הטענה לאפליה או להעדר מנגנון אכיפה תקין.

לבסוף, התייחס בית המשפט קמא לעתירת המערער לקצוב את תקופת הפסילה, נוכח העובדה כי המערער הוא בעלים של חברה המעסיקה עובדים רבים, ורישיון הנהיגה נחוץ לו לצורך כך. בנוסף, אביו נפטר ואמו חולה מאוד, ומצבה מחייב טיפול מתמיד, ועל כן גם ניידות, בשל מגוריה בפזורה הבדואית. לחילופין, עתר לסווג את הפסילה לרישיון מסוג 1 C.

בית המשפט קמא הפנה להחלטת משרד הרישוי, לפיה, קוצרה תקופת הפסילה לשלוש שנים, על רקע הנסיבות האישיות והרפואיות שפירט המערער, וקבע, כי נסיבות אלה כבר נשקלו. נדחתה העתירה לסיווג הפסילה, נוכח מסוכנותו של המערער, ונקבע גם ששיקולי פרנסה אינם מהווים עילה לקיצור הפסילה.

המערער מלין על החלטה זו.