עפ"ת 12916-03-15 דבאח נ' מדינת ישראל

בפניי ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה בעכו ( כב' השופט א' קאופמן) מיום 19.1.2015.

בכתב האישום שהונח בפני בית משפט קמא נאמר כי ביום 11.4.2014 נהג המערער רכב פרטי בעודו פסול מלנהוג בהתאם להחלטת בית משפט השלום לתעבורה מרכז. אותה פסילה עמדה על תקופה של 9 חודשים בניכוי פסילה מנהלית, כאשר במהלך ששת החודשים האחרונים לפסילה, יוכל המערער לנהוג על רכב מעל 12 טון בלבד. המערער הפקיד את רישיונו ביום 15.8.2013 ונהג, כאמור בעוד הפסילה בתוקף. בגין מעשים אלה יוחסו למערער שתי עבירות – נהיגה בזמן פסילה ונהיגה ברכב ללא ביטוח.

ביום 13.5.2014 הורשע המערער על סמך הודייתו בביצוע העבירות נשוא כתב האישום.

בטרם גזר את עונשו, היפנה בית משפט קמא את המערער לממונה על עבודות שירות לצורך קבלת חוות דעת בעניינו.

בגזר הדין, דחה בית משפט קמא את הסברו של המערער כי מדובר בטעות. נאמר כי מי שנפסל מקבלת או החזקת רישיון נהיגה, אינו רשאי לחזור ולאחוז בהגה עד שלא חידש את רישיונו לאחר תום תקופת הפסילה. הקלת ראש בעבירה זו תשמוט את הבסיס תחת עונשי הפסילה. עוד הוסיף בית משפט קמא כי אינו רואה הבדל בין נהיגה בסמוך לסיום תקופת הפסילה לבין נהיגה בכל חלק אחר שלה שכן אדם אינו יכול לעשות דין לעצמו ולהחליט כי מאחר ותקופת הפסילה מתקרבת לסיומה הוא רשאי להתעלם הימנה. עוד נקבע כי ככל שמדובר בעבירה ראשונה מסוג זה, נעה הענישה הראויה במתחם שבין מאסר מותנה למאסר בפועל לתקופה אותה ניתן לרצות בעבודות שירות לצד פסילת רישיון הנהיגה לתקופה משמעותית. בית משפט קמא ציין כי לקולא הביא בחשבון את העובדה שלעבירה בה הורשע המערער לא נלוותה עבירה נוספת ואין לחובתו עבירה דומה. לחומרא יש להביא בחשבון כי ניתן אמון במערער יותר מאשר באחרים כאשר הסכימה המאשימה לסיוג הפסילה ובית המשפט אישר הסדר זה על מנת לאפשר למערער לנהוג ברכב המשמש אותו לפרנסתו.

בסיכומו של דבר, הטיל בית משפט השלום על המערער 35 ימי מאסר שירוצו בעבודות שירות בהתאם לחוות דעתו של הממונה, 4 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים והתנאי שלא יעבור בפרק זמן זה עבירה של נהיגה בזמן פסילה או נהיגה בלא רישיון נהיגה תקף. בנוסף, פסל בית המשפט את המערער מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 8 חודשים והשית פסילה על תנאי למשך 4 חודשים לתקופה של שנתיים ובלבד שלא יעבור בתקופה זו העבירה בה הורשע או אחת העבירות המפורטות בתוספת הראשונה או השניה לפקודת התעבורה. בית המשפט חייב את המערער לחתום על התחייבות כספית ע"ס 4,000 ₪ להימנע מביצוע העבירות בהן הורשע.

הערעור מתייחס לחומרת העונש. לטענת המערער שגה בית משפט קמא כאשר הטיל עליו פסילה לתקופה כה ארוכה לצד עונשים חמורים הכוללים בין היתר מאסר בפועל שירוצה בעבודות שירות. עוד נטען כי גזר הדין ניתן על סמך טיעונים שאינם מפורטים ולא ממצים לגבי מצבם הבריאותי של מי מבני משפחתו של המערער. המערער הוסיף כי בית משפט קמא שגה שעה שלא קבע באופן מדויק ומפורט את מתחם הענישה והסתפק במתחם כללי. בכל מקרה, המתחם הראוי במקרים כגון דא, כאשר מדובר בהרשעה ראשונה נע בין הטלת מאסר מותנה לפסילה בת שלושה עד ששה חודשים ולא כפי שהוטל על ידי בית משפט קמא.

המשיבה בקשה לדחות את הערעור תוך שציינה כי אין כל עילה להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא.

לאחר שבחנתי את נימוקי הערעור ואת גזר דינו של בית משפט קמא לא מצאתי כל מקום לקבל את הערעור או להתערב בדרך אחרת בגזר הדין.