עפ"ג 8461-12-15 דענה (עציר) נ' מדינת ישראל

סגן הנשיא י' נועם:

1. לפנינו ערעור על גזר-דינו של בית-משפט השלום בירושלים (כב' השופט א' קורנהאוזר), מיום 21.10.15, בת"פ 42482-12-12, לפיו נגזר-דינו של המערער ל-16 חודשי מאסר בפועל, לשני מאסרים על-תנאי לתקופות שונות וכן לקנס בסך 50,000 ₪.

המערער הורשע בבית-משפט קמא, על-יסוד הודאתו בעובדות כתב-אישום מתוקן, בעבירות הבאות: הוצאת חשבונית או מסמך הנחזה לחשבונית, במטרה להביא לכך שאחר יתחמק מתשלום מס בו הוא חייב – לפי סעיף 117(ב)(3) בצירוף סעיף 117(ב1) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975(להלן: החוק) (41 עבירות); שימוש במרמה או תחבולה – לפי סעיף 117(ב)(8) לחוק (69 עבירות); הרשאה להכין או לקיים פנקסי חשבונות כוזבים או רשומות כוזבות, לפי סעיף 220(4) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 (להלן: הפקודה) (4 עבירות); שימוש בעורמה או בתחבולה – לפי סעיף 220(5) לפקודה (4 עבירות); ומסירת ידיעה כוזבת או דו"ח – לפי סעיף 117(1) לחוק (28 עבירות).

2. על פי עובדות כתב-האישום המתוקן, העומדות ביסוד ההודאה וההרשעה, בתקופה שבין חודש אוקטובר 2004 לבין חודש יוני 2007, היה המערער רשום כעוסק במס הכנסה ומע"מ, כקבלן עבודות בנייה ושיפוצים. בתקופה הרלבנטית, הוציא המערער 41 מסמכים הנחזים להיות חשבוניות מס על שם עובד מורשה מוחמד דענא, מבלי שסיפק עבודה או שירות תמורתן, ומבלי שקיבל את הסכומים המופיעים בחשבוניות (להלן – החשבוניות הפיקטיביות). מדובר בסכום כולל של 2,200,154 ₪, אשר סכום המע"מ הנובע מחשבוניות מס אלה הִנו 361,877 ₪. המערער מכר חשבוניות אלה עבור עמלה. במהלך התקופה האמורה, הגיש המערער 28 דו"חות תקופתיים כוזבים למנהל מע"מ, בכך שכלל בהם את החשבוניות הפיקטיביות. המערער עשה את כל הפעולות האמורות במזיד, בכוונה להתחמק מתשלום מס או לעזור לאחר להתחמק מתשלום מס.

3. המערער הִנו בן 40, נשוי, ואב לילדים. מתסקיר שירות המבחן אשר הוגש לערכאה הדיונית עולה, כי המערער נשר מלימודיו לאחר שמונה שנות לימוד, והתקשה להסתגל למסגרות ולשמור על יציבות תעסוקתית. מצבו הכלכלי קשה, ותלויים נגדו עיקולים. אשר לעבירות שבהן הורשע, נמנע המערער, בשיחתו בשירות המבחן, מליטול אחריות מלאה לביצוען; וטען כי נפל קורבן לשותפים עסקיים שהונו אותו. בנוסף, לא ראה המערער כל דופי בהתנהלותו, וביטא תחושות קורבנות ועוול. שירות המבחן התרשם, כי המערער מתקשה לבחון באופן ביקורתי את התנהלותו, ואינו מקבל אחריות למעשיו. לצד זאת, הביע המערער רצון לניהול חיים נורמטיביים, אך שלל צורך בהתערבות טיפולית. לפיכך, המליץ שירות המבחן על השתת ענישה מוחשית ומציבת גבולות.

4.בגזר-דינו המפורט והמנומק עמד בית-משפט קמא על חומרת העבירות ונסיבות ביצוען. בית המשפט קבע, על-יסוד בקשה משותפת של הצדדים, מתחם ענישה אחד מחמת "הקשר ההדוק" שבין המעשים. הוא העמיד את המתחם על מאסר הנע בין 10 חודשים לבין 36 חודשים, בצד מאסר על-תנאי, וכן קנס משמעותי הנע בין 40,000 ₪ לבין 200,000 ₪. בכל הנוגע לעונש המתאים, הביא בית-משפט קמא במניין שיקוליו את הרשעותיו הקודמות של המערער, אחת מהן בשל עבירת שוד מזוין מלפני 20 שנה, ואת אי-הסרת המחדל. לקולא, התחשב בית-משפט קמא בהודאתו של המערער ובנסיבותיו האישיות, לרבות מצבה הכלכלי הקשה של משפחתו. על-רקע האמור גזר את דינו של המערער, כאמור לעיל.

5.יצוין, כי ביום 27.1.16 נגזר דינו של המערער בת"פ 4086-12-14 בבית-משפט השלום בכפר-סבא בגין עבירות רכוש, ל-12 חודשי מאסר בפועל, מתוכם שבעה חודשים וחצי במצטבר למאסר בתיק שלפנינו וארבעה חודשים וחצי בחופף למאסר זה.

6.ב"כ המערער הלין בהודעת הערעור ובטיעוניו בעל-פה על חומרת העונש. הוא טען, בין-השאר, כי העונש חמור יתר על המידה בהתחשב בכך שמדובר למעשה "בחשבוניות זרות" ובכך שגופים נוספים שהיו מעורבים בעבירות לא הועמדו לדין. בנוסף טען, כי שגה בית-משפט קמא הן בקביעת מתחם הענישה, והן בקביעת העונש המתאים בתוך המתחם. הוא הציג אסופה של פסקי-דין שבהם הוטלו עונשים מתונים מגזר-הדין שהושת על המערער.

7.לא ביקשנו את תשובתה של המשיבה לערעור, שכן לא מצאנו מקום להתערב בגזר-הדין.

כלל הוא, כי ערכאת הערעור לא גוזרת מחדש את העונש, אלא בוחנת את סבירות גזר-הדין של הערכאה הדיונית; וכי התערבותה בעונשים שנגזרו על-ידי הערכאה הדיונית שמורה למקרים חריגים בלבד שבהם נפלה טעות מהותית, או שהעונש שנגזר סוטה באופן קיצוני מרמת הענישה הראויה (ראו למשל: ע"פ 1880/14 עמעש נ' מדינת ישראל (19.11.14); ע"פ 448/14 מדינת ישראל נ' אזולאי (24.11.14); וע"פ 4235/14 ראאד חאטיב (3.2.15)). נפסק, כי גדרי ההתערבות האמורים נותרו על כנם גם לאחר תיקון 113 לחוק העונשין (ע"פ 7430/13 שחרוך טוחסונוב נ' מדינת ישראל (3.3.14); וכן ראו: ע"פ 8641/12 סעד נ' מדינת ישראל (5.8.13); וע"פ 3151/13 עבדאללה נ' מדינת ישראל (24.4.14), בפִסקה 10).