עפ"ג 62787-02-15 ח' נ' מדינת ישראל

1.בכתב האישום המתוקן שהוגש נגד המערער לבית משפט השלום בעכו (ת"פ 11601-08-12, בפני כב' השופטת ש' פיינסוד – כהן), יוחסה למערער עבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממש – בן זוג, לפי סעיף 382(ג) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, על כך שבתאריך 2.6.12 בביתם של בני הזוג באעבלין, הוא תקף את אשתו, היכה אותה בידיו ובאגרופיו על ידה השמאלית, על החזה שלה, ועל בטנה, וכן בעט ברגלו על רגלה השמאלית תוך שהוא גורם לה לשטף דם בידה השמאלית סמוך לכתפה.

על פי הסדר דיוני שהושג בערכאה הראשונה, הודה המערער במיוחס לו בכתב האישום המתוקן, ובטרם הרשעה הובא עניינו לסקירת קצין המבחן "אשר יבחן בין היתר את שאלת הרשעתו." (עמ' 11 לפרוטוקול). בהתאם לכך הוגשו לבית המשפט 3 תסקירים.

בתסקיר המפורט מיום 1.7.14 נסקרו כל הנתונים והנושאים הרלוונטיים, ובסיומו מפרטת קצינת המבהן כי המערער, כבן 58, שומר על יציבות תעסוקתית כמנהל מחלקת תברואה וממונה בטיחות במועצה המקומית אעבלין, מתקשה לשאת באחריות למעשהו, לא היה מוכן לבדיקה עצמית, והתנגד לכל אופציה טיפולית שהוצעה לו על ידי שירות המבחן. לאור זאת, העריכה קצינת המבחן כי "קיימת רמת סיכון בינונית לביצוע עבירה דומה [על ידי המערער] בעתיד ... [וכי] לאור גישתו המצמצמת את משמעות וחומרת העבירה, נראה לנו לא נכון להמליץ על אי הרשעה בדין. לדעתנו", כך סוכם, "אי הרשעתו בדין יכולה להתפרש על ידו כתמיכה בגירסתו השוללת את האלימות שהפגין כלפי אשתו ואת הפגיעה שלו בה."

בתסקיר משלים מיום 4.9.14 מפורט כי המערער מביע חשש וחרדה מתוצאות ההליך, שמא יגרום הדבר לפיטוריו מעבודתו במועצה המקומית אעבלין, אך "שוב התקשה להתייחס להתנהגותו האלימה ... וציין כי אינו רואה עצמו כמי שנהג באלימות כלפי אשתו." למרות הקושי, הוחלט לנסות ולטפל במערער, והוא הופנה ליחידה העירונית לטיפול ומניעת אלימות במשפחה בחיפה, שכן הרכזת בנושא זה במועצה המקומית אעבלין, היא עמיתתו לעבודה. בעת עריכת התסקיר היה המערער מוזמן לשיחת קבלה ביחידה האמורה בחיפה ועל כן הומלץ כי בית המשפט ידחה את הדיון בעניינו לתקופה נוספת של חודשיים ימים.

התסקיר האחרון שנערך לגבי המערער הוא מיום 6.11.14. בתסקיר זה הוסבר כי בני הזוג חיים יחד, ובניסיון להפחית את הסיכון לרצידיביזם, החליט שירות המבחן, על אף ספיקותיו, ללוות את בני הזוג, כך שאם "בית המשפט יחליט שלא להרשיעו בדין, נמליץ על העמדתו בצו מבחן לתקופה של שנה, כאשר בתקופה זו נעקוב אחר שיתוף הפעולה הטיפולי ביחידה למניעת אלימות במשפחה בחיפה ונוודא כי [הוא] משתף פעולה ומגיע לשיחות."

ביום 18.1.15 שמעה כב' השופטת פיינסוד את טיעוני הצדדים לעונש. המאשימה ביקשה כי ההליך יסתיים בהרשעה וגזירת עונש; הסניגור ביקש שההליך יסתיים בלא הרשעה, והמערער עצמו אמר כי ההליך שנמשך לאורך זמן העיק עליו; חזר על כך שהוא מודה באישום, והסביר: "היום אני במרכז לאלימות במשפחה, כל יום שלישי אני מגיע לשם לשעה שעתיים. אני מצטער על כל מה שקרה. אני לא רוצה לפגוע בילדים ובבית ובמקום עבודה. לא רוצה שיפגעו."

כב' השופטת פיינסוד החליטה להרשיע את המערער בעבירה בה הוא הודה, ופירטה את הנימוקים לכך כמפורט בסעיפים 4 עד 7 בהכרעת הדין מיום 25.1.15, בכותבה:

"4.כפי שמורה הפסיקה, דרך המלך הינה הרשעתו של אדם בעבירות אותן ביצע. אי הרשעה הינה במקרים החריגים. לעניות דעתי, אי הרשעה במקרה אלימות הינה החריג שבחריג. לצורך אי הרשעה מנחה הפסיקה כי עלול להיווצר יחס בלתי סביר באופן קיצוני בין חשיבות ההרשעה והאינטרס ציבורי שבה לבין עוצמת הפגיעה בנאשם כתוצאה מהמעשה.

5.במקרה אשר בפניי אינני מוצאת כי התקיימו התנאים לכך. במישור הציבורי על ביהמ"ש לשמור ולהעביר מסר הנוגד אלימות ובפרט אלימות בתוך המשפחה ולהעביר מסר כי אין ביהמ"ש נוהג בגישה סלחנית. נכון הדבר במיוחד גם בעניינו של הנאשם, אשר מידת נטילת האחריות בפני שרות המבחן הינה מצומצמת ונוטה הוא להשליך את האחריות כלפי המתלוננת. כפי שהביע שרות המבחן בתסקירו הראשון, העברת מסר של אי הרשעה עלולה להתפרש כהסכמה לגישתו של הנאשם.