עפ"ג 58704-12-15 מדינת ישראל נ' סטרנס

ערעור המדינה על גזר הדין שניתן בת"פ 7877-02-13 של בית משפט השלום בת"א (כב' השופט ד"ר ש' אבינור) מיום 10.12.15. המשיב הורשע בעבירה של גניבה בידי מורשה, עבירה על סעיף 393(2) לחוק העונשין והוטלו עליו העונשים הבאים:

6 חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות, מאסר על תנאי למשך 6 חודשים, קנס בסך 30,000 ₪ וכן פיצוי בסך 500,000 ₪ לכל אחד משני המתלוננים.

האישום

1.מיכאל סטרנס (להלן: "המשיב") היה בשנת 2006 ובשנים שלאחר מכן עו"ד ובעל משרד לעריכת דין. בתאריך בלתי ידוע עובר ליום 29.3.06 פנו אליו האחים מיכאל פן ויורם ג'רלד פן (להלן: "המתלוננים") וביקשו ממנו לייצג אותם בעסקת מכר של בית שהיה שייך במחציתו להם ובמחציתו לאביהם (להלן: "הבית"). יורם פן הוא חבר ילדות של המשיב ובעל היכרות של למעלה מ- 40 שנה עמו. המשיב פעל כפי שהתבקש וערך הסכם מכר בין המתלוננים ואביהם לבין בני זוג שקנו את הבית בעלות כוללת של 775,000 דולר.

על-פי ההסכם, סכום מסוים היה אמור להיוותר בידי המשיב בנאמנות ואת היתרה היה על המשיב להעביר למתלוננים ואביהם. הקונים אכן עמדו בהתחייבותם והעבירו את מלוא תמורת הבית בסך של 3,310,000 ₪ בנאמנות למשיב, לרבות הפיקדון.

בתאריך 15.1.07 העביר המשיב לכל אחד המתלוננים סך של 582,725 ₪ והותיר ברשותו סכום של כ- 2 מיליון ₪. המשיב היה מודע לכך שהוא צריך להעביר למתלוננים ואביהם את יתרת הסכום ועדיין כאמור הותיר את הסכום של כ- 2 מיליון ₪ בידיו.

בשנת 2008 הועברה הבעלות בבית לידי הקונים. המשיב המשיך להחזיק בכספי התמורה ולא העביר אותם לידי המתלוננים ואביהם.

בתאריך 9.3.09 נפטר אבי המתלוננים. המשיב פעל מטעם המתלוננים לקבלת צו לקיום צוואה. בצוואה הוריש האב את חלקו בבית לשני בניו. מבחינתו של המשיב לא חל כל שינוי, הכסף המשיך להיות בידיו והוא לא העביר אותו למתלוננים. לאורך תקופה ארוכה פנו המתלוננים וביקשו לקבל את מלוא הסכום שהגיע להם, במקביל ביקשו גם לקבל דפי חשבון הנאמנות, אולם המשיב לא נענה לכל הדרישות.

בשנת 2009 הוגשה התלונה במשטרה. לאחר הגשת התלונה העביר המשיב סכום נוסף של כ- 145,000 ₪ לידי מיכאל פן.

בין הצדדים התנהל תהליך גישור לענין גובה הסכום שנותר בסופו של יום בידי המשיב ועל-פי האמור בכתב האישום המתוקן, גנב המשיב מהמתלוננים ומאביהם סך של כ- 1.5 מיליון ₪.

השתלשלות כרונולוגית

2.כפי שצוין לעיל, העבירה אותה ביצע המשיב בוצעה החל משנת 2006 ואילך. המשיב נחקר במשטרה בשנת 2009, לאחר הגשת התלונה. המשיב הודה מיד בחקירתו במשטרה בעבירה המיוחסת לו. כתב האישום הוגש ב- 4.2.13. בדיעבד חלק לא מבוטל מטיעוני הסנגוריה נשען על השיהוי בהגשת כתב האישום, נתייחס לנושא זה בהמשך.

לאחר הגשת כתב האישום נקבע התיק להקראה בתאריך 10.3.13. בין התאריך 10.3.13 ועד 13.2.14 (כמעט כשנה) היו אמורים להתקיים מספר דיונים שבהם תתבצע ההקראה. בכל הדיונים שנקבעו, 6 במספר, לא התקיים הדיון בשל בקשות דחיה שהוגשו על-ידי המשיב. בסופו של יום, הכרעת הדין ניתנה ביום 5.6.14. המשיב הודה בעובדות כתב האישום המתוקן והורשע.

טרם הטיעונים לעונש נשלח לקבלת תסקיר של שירות המבחן. הטיעונים לעונש נשמעו רק ב- 4.12.14 וגם לאחר מכן היו מספר דחיות ביוזמתו של המשיב. בין היתר, בתאריך 19.2.15 הופנה המשיב לקבלת חוות דעת מהממונה על עבודות שירות, והתיק נקבע למתן גזר דין. בתאריך 29.3.15 הודיעה כב' השופטת נאור כי היא פוסלת את עצמה מלהמשיך לדון בתיק זה, הגם שהטיעונים לעונש כבר נשמעו בפניה, בשל היכרות קודמת עם המשיב. התיק נקבע לטיעונים לעונש בפני כב' השופט אבינור, בסופו של יום ניתן גזר הדין ביום 10.12.15.