עפ"ג 58444-12-14 מדינת ישראל נ' קנהו(אסיר)

לפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט ערן קוטון) מיום 11/11/14 בת.פ. 42994-06-14 אשר במסגרתו נגזרו, בין היתר, על המשיב 21 חודשי מאסר בפועל (18 חודשי מאסר בפועל והפעלת מאסר בן שלושה חודשים שנגזר על המשיב בתיק קודם).

גזר הדין ניתן בעקבות הכרעת הדין בה הורשע המשיב עפ"י הודאתו בקשירת קשר לביצוע פשע, החזקה ושימוש בסם שלא לצריכה עצמית וסחר ואספקת סם מסוכן.

1.ביום 28/12/14 הגישה המבקשת ערעור.

המשיב הגיש בקשה למחיקתו בשל איחור בהגשה.

המבקשת הגישה תגובה לבקשת המחיקה, ובמקביל הגישה בקשה להארכת מועד להגשת הערעור שהינה הבקשה שבפני.

2.המבקשת טוענת כי נעשתה על ידה טעות טכנית בשגגה, לפיה סברה כי המועד האחרון להגשת הערעור הוא 26/12/14 שהיה יום ו' בשבוע, ולכן הוגש הערעור ביום א' שלאחריו, בעוד שהמועד האחרון הנכון להגשת הערעור היה ביום 25/12/14 (יום ה').

באשר לסיכויי הערעור נטען כי הינם טובים זאת לאור העובדה כי העונש שנגזר על המשיב נמוך ואינו עומד בקנה אחד עם פסיקת בית המשפט העליון.

עוד נטען כי במקרים בהם הגשת הבקשה להארכת מועד מוגשת על פסק דין פלילי קיים לבית המשפט שיקול דעת רחב בבואו להכריע בבקשה שלפניו.

3.המשיב טוען כי האיחור בהגשת הערעור נעוץ בעובדה כי ביום 25/12/14 הגיש המשיב ערעור על גזר הדין, ורק לאור הגשת הערעור מצד המשיב, החליטה המערערת להגיש ערעור מטעמה בבחינת "ערעור טקטי".

4.הכרעה:

נקודת המוצא בנושא זה הינה כי:

"...על בעל דין לקיים את המועדים הקבועים בדין. כלל זה מושתת על עקרון סופיות הדיון והצורך בהצבת גבול להתמשכות ההליכים; הציפייה של הצד שכנגד שלא להיות מוטרד לאורך זמן רב בנוגע לפסק-דין בו זכה; האינטרס של בעלי הדין ושל הציבור בכללותו לחיזוק היציבות, היעילות והוודאות המשפטית; וכן השאיפה להימנע מקשיים הכרוכים בניהול דיון בערעור או בבקשת רשות ערעור שהוגשו באיחור". בש"א 5636/06 נשר נ' גפן (23.8.06).

5.לפי סעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי רשאי בית המשפט, לבקשת המערער, להרשות הגשת ערעור או בקשה לרשות ערעור לאחר שעברו התקופות האמורות בסעיפים 199 ו- 200 לחסד"פ. כאשר מדובר בהליך פלילי אין צורך בקיומו של "טעם מיוחד" לשם מתן ארכה להגשת הערעור.

יחד עם זאת, בית המשפט העליון קבע לא אחת כי אין משמעות הדבר כי מתן ארכה בהליך פלילי ייעשה כדבר שבשגרה שהרי זהו היוצא מן הכלל, ולכן אין ליתן ארכה להגשת ערעור בפלילים אלא בהתקיים "טעם ממשי המניח את הדעת" (בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 25/7/06); בש"פ 6125/09 רבין נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 11/8/09) ).

בבחינת קיומו של טעם ממשי המניח את הדעת לאיחור בהגשת ההליך, יש לשקול, בין היתר, את משך האיחור; ההצדקה הנטענת לאיחור וכן את מהות ההליך העיקרי וסיכוייו הלכאוריים, כאשר אין מדובר ברשימה סגורה של שיקולים, אלא על כל מקרה להיבחן לגופו בהתאם לנסיבות הרלוונטיות.