עפ"ג 56068-06-15 אל חוסייני נ' מדינת ישראל

השופט י' נועם:

1.לפנינו ערעור על גזר-דינו של בית-משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ד' כהן-לקח), בת"פ 16734-12-12 ות"פ 20467-11-12. בגדרו של התיק הראשון – ת"פ 16734-12-12 – הורשע המערער ביום 20.10.14, על-פי הודאתו שניתנה במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של סיוע להתפרצות לבניין שאינו משמש למגורים וביצוע גניבה – לפי סעיף 407(ב) בשילוב סעיף 31 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין). בהכרעת-דין נוספת, מיום 19.4.15, הורשע המערער, במסגרת צירוף תיקים, בעבירות שיוחסו לו בכתב-האישום בת"פ 20467-11-12. הוא הורשע בתיק זה בעבירות שלהלן: הסעה שלא כדין בנסיבות מחמירות – לפי סעיף 12א(ג)(1א)(ב) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952; נהיגה פזיזה ברכב – לפי סעיף 338(א)(1) לחוק העונשין; הסעת נוסע ללא חגורה במושב האחורי – לפי תקנה 83ב(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן – תקנות התעבורה); וכן הסעת אנשים מעל המספר המותר – לפי תקנה 84(ב) לתקנות התעבורה. בגזר-הדין מיום 14.5.15 נידון המערער בשני התיקים כדלהלן: למאסר בפועל לתקופה של 12 חודשים, בניכוי ימי מעצרו בשני התיקים; להפעלת מאסר על תנאי בן ארבעה חודשים, באופן שמחציתו תחפוף למאסר המוטל, ומחציתו תצטבר לו; למאסרים על תנאי של ארבעה חודשים ושבעה חודשים; לפסילה על תנאי מהחזקת רישיון נהיגה לתקופות של שישה חודשים ו-12 חודשים; ולחילוט לטובת המדינה של המשאית שבאמצעותה בוצעה העבירה. הודאת המערער בתיק הראשון, וצירוף התיק הנוסף, נעשו במסגרת הסדר טיעון. ההסדר לא חל על העונש, אך הצדדים הסכימו כי בטרם ייגזר הדין יוזמן תסקיר משירות המבחן.

2.להלן עובדות כתבי-האישום העומדות ביסוד ההודאה וההרשעה, אשר נסקרו בגזר-דינו של בית-משפט קמא. ותחילה לתיק הראשון, התיק העיקרי – ת"פ 16734-12-12. בלילה שבין 2.12.12 ל- 3.12.12, התפרצו אחרים שזהותם אינה ידועה למאשימה, למחסן של חברה באבן יהודה. במהלך הפריצה נגרם למקום נזק, שכן האחרים שברו את אחד הקירות. כמו-כן, נגרם נזק למערכת האזעקה ולקווי הטלפון. בהמשך לכך, גנבו האחרים סחורה בשווי רב (להלן – הסחורה הגנובה) וברחו מהמקום. ביום 3.12.12, בסמוך לשעה 06:52, נצפה המערער עומד בסמוך למשאית "שנתקעה" על שטח הפרדה בכביש ירושלים – תל-אביב, ליד סיבוב מוצא, כאשר הוא "מתעסק עם החלק האחורי הימני של הרכב במטרה למצוא את התקלה" (כלשון כתב-האישום). המשאית הייתה פתוחה, ובה נמצא חלק מהסחורה הגנובה – מספר רב של זוגות נעליים וכן מצלמות אבטחה שנגנבו אף הן מהמחסן, ואשר הוחזרו לאחר מכן לבעלים. בסעיף החותם את כתב-האישום המתוקן, צוין כי "על-פי האמור בכתב-אישום זה, סייע הנאשם להתפרצות למחסן וסייע לגניבת הסחורה הגנובה". כאמור, בכתב-אישום זה הורשע המערער על-פי הודאתו, בעבירה של סיוע להתפרצות וביצוע גניבה מבניין שאינו משמש למגורים.

מכאן לעובדות כתב האישום בתיק השני – ת"פ 20467-11-12, כפי שנסקרו בגזר-דינו של בית-משפט קמא. ביום 10.9.11 בסמוך לשעה 10:00, בכביש 383 ליד מושב תירוש, הסיע המערער 19 נוסעים תושבי שטחים אשר אינם מורשים לשהות בישראל, וזאת במטרה לאפשר כניסה או שהייה בה שלא כדין. המערער אסף את הנוסעים מתחנת הדלק בסמוך לכפר חוסאן, כשיעד הנסיעה – נצרת. הוא הסיע את הנוסעים ברכב מסוג "פורד טרנזיט", המיועד להסעתם של שמונה נוסעים בלבד. חלק מהנוסעים ישבו על רצפת הרכב ולא חגרו חגורות בטיחות. בגין מעשים אלה הורשע המערער, כאמור, בעבירות של נהיגה פוחזת ברכב, הסעת נוסע ללא חגורת בטיחות, הסעת נוסעים מעל המותר והסעת שוהים זרים.

3.המערער הִנו כבן 25, נשוי מזה כארבע שנים ואב לשני ילדים, בני שנה ושלוש. הוא היה עצור בתיק העיקרי לתקופה של כחודשיים, ולאחר מכן שהה ב"מעצר בית" מלא במשך כשנה וחצי. עם ביטול התנאים המגבילים עזב המערער את ירושלים עם משפחתו. כיום הוא מתגורר בכפר טירה, ובתקופה האחרונה עובד בעבודות בניין ושיפוצים. בשיחתו של המערער עם קצינת המבחן, נטל הלה אחריות לביצוע העבירות, והביע חרטה על מעשיו; ואולם הדבר נעשה אגב שימוש במנגנוני הגנה של טשטוש, צמצום והפחתת חומרת המעשים. שירות המבחן התרשם בתסקירו, כי למערער רצון ושאיפות לניהול אורח חיים תקין, אך לא תמיד מצליח לממש זאת. עוד התרשם שירות המבחן, כי למערער סף תסכול נמוך, קשיים בדחיית סיפוקים ולעיתים נטייה להתנהג באופן אימפולסיבי, ללא יכולת לחשוב על ההשלכות האפשריות של מעשיו. בנוסף התרשם שירות המבחן, כי גבולות המותר והאסור של המערער הנם מטושטשים. בכך ראה שירות המבחן גורמי סיכון להישנות התנהגות עבריינית בעתיד. מנגד, העריך שירות המבחן, כי מעצרו של המערער היווה עבורו התנסות קשה, וכך גם השמתו בתנאי "מעצר בית" מלא במשך כשנה וחצי. כל אלה המחישו לו את חומרת מעשיו ואת השלכותיהם הקשות והפוגעות, וחידדו עבורו את גבולות המותר והאסור, באופן המקים להערכת שירות המבחן גורמי סיכוי לשיקום. שירות המבחן העריך, כי להטלת מאסר בפועל של ממש תהיינה השלכות קשות ופוגעות במערער, ובמיוחד ברעייתו ובילדיו הקטינים התלויים בו, ועל כן המליץ להימנע מכך, ולהסתפק בהטלת מאסר בפועל שירוצה בעבודות שירות.

4.בגזר-דינו קבע בית-משפט קמא, כי כל אחד משני התיקים – התיק העיקרי והתיק המצורף – מהווה אירוע נפרד לצורך קביעתם של מתחמי הענישה ההולמים; ובכל הנוגע לתיק המצורף – ראה בית-המשפט את כל העבירות בגדר אירוע אחד, נוכח הזיקה ההדוקה ביניהן והיותן משתייכות למסכת עבריינית אחת. את מתחמי הענישה קבע בית-משפט קמא בהתאם לעיקרון ההלימה, תוך התחשבות בערכים החברתיים שנפגעו, בנסיבות הקשורות בביצוע העבירות ובמדיניות הענישה הנהוגה. באשר לתיק העיקרי, ת"פ 16734-12-12, קבע בית-משפט קמא, כי מתחם הענישה נע בין מספר בודד של חודשי מאסר בפועל ועד 16 חודשי מאסר בפועל. בכל הנוגע לתיק שצורף, ת"פ 20467-11-12, קבע בית-משפט קמא כי מתחם הענישה נע בין מספר בודד של חודשי מאסר בפועל ועד 15 חודשי מאסר בפועל. בית-המשפט לא מצא הצדקה לסטות ממתחמי הענישה בעניין שני התיקים. באשר לעונש המתאים, התחשב בית-משפט קמא לקולא בהודאת המערער, בחרטה שהביע על מעשיו, בנסיבותיו האישיות של המערער, וכן בעובדה שהלה היה נתון במעצר במשך למעלה מחודשיים ולאחר מכן שהה בתנאי "מעצר בית" מלא למשך תקופה משמעותית של כשנה וחצי. לחומרה זקף בית-משפט קמא את עברו הפלילי של המערער, הכולל ביצוע עבירות של התפרצות לבניין, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו וכן עבירות סמים, אשר עליהן נתן את הדין בשלושה הליכים משפטיים נפרדים. כן התחשב בית-המשפט לחומרה בכישלון ההרתעה בעונשים שהוטלו על המערער בעבר, וביצוע עבירת הרכוש הנדונה בתיק העיקרי כאשר תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי של ארבעה חודשים. בית-משפט קמא הוסיף והעיר, כי חלוף הזמן אינו מהווה שיקול משמעותי לזכות המערער, בשים לב לכך שההליכים המשפטיים התארכו על-רקע החלפת ייצוג מטעם המערער, ודחיות מרובות שהתבקשו על-ידי ההגנה בעקבות התנהלות זו. באיזון בין מכלול השיקולים קבע בית-משפט קמא, כי יש להעמיד את עונשו של המערער מעל הרף התחתון של שני המתחמים שנקבעו, כך שבגין שני התיקים יחדיו יוטל עליו עונש כולל של 12 חודשי מאסר בפועל, אגב הפעלת המאסר על תנאי של ארבעה חודשים, כאשר מחצית מהתקופה מצטברת למאסר המוטל. בית-משפט קמא היה ער להמלצת שירות המבחן להימנע מהטלת מאסר של ממש, אך בהקשר זה ציין כי שירות המבחן שם לנגד עיניו באופן עיקרי ומרכזי את שיקול השיקום של המערער, בעוד שמתפקידו של בית-המשפט לבחון את התמונה הכוללת וליחס משקל מתאים למכלול שיקולי הענישה בנסיבות העניין.

5.בערעורו מלין ב"כ המערער על חומרת העונש, וטוען כי מדובר בגזר-דין "קשה וחריג" בחומרתו, הן בזיקה לחומרת העבירות והן ביחס לנסיבותיו האישיות של המערער. בכל הנוגע לתיק העיקרי טען ב"כ המערער, כי טעה בית-משפט קמא משייחס למרשו מדרג חומרה גבוה בעניין עבירת הסיוע להתפרצות וגניבה, בזיקה לתיאור העובדתי שבכתב-האישום. לטענתו, חלקו של המערער בסיוע היה שולי וזניח יחסית, וכפועל יוצא – הרף התחתון של מתחם הענישה אמור להיות מאסר על תנאי בלבד. באשר לתיק הנוסף, טען ב"כ המערער כי מתחם הענישה שנקבע אינו משקף את מדיניות הענישה הנוהגת, וכי הרף התחתון של המתחם מתחיל במאסר קצר שניתן לרצות בעבודות שירות. עוד טען ב"כ המערער, כי בית-משפט קמא טעה בכך שלא נתן משקל הולם לתקופה הממושכת שבה היה המערער נתון ב"מעצר בית"; וכן בכך שנמנע מלאמץ את המלצתו החד-משמעית של שירות המבחן להסתפק במאסר בעבודות שירות. בנוסף טען הסנגור, כי בית-משפט קמא לא נתן משקל הולם למכלול הנסיבות לקולא, וביניהן – נסיבותיו האישיות של המערער, הודאתו במיוחס לו, החרטה שהביע על מעשיו וחלוף הזמן מעת האירועים.

6.ב"כ המשיבה גורס, כי לא קמה עילה להתערב בעונש שהושת על המערער, ומבקש לאמץ את מכלול הטעמים שבוארו בגזר-דינו של בית-משפט קמא.

7.כלל הוא, כי ערכאת הערעור לא גוזרת מחדש את העונש, אלא בוחנת את סבירות גזר הדין של הערכאה הדיונית; וכי התערבותה בעונשים שנגזרו שמורה למקרים חריגים בלבד שבהם נפלה טעות מהותית, או שהעונש שנגזר סוטה באופן קיצוני מרמת הענישה הראויה. נפסק, כי גדרי ההתערבות האמורים נותרו על כנם גם לאחר תיקון 113 לחוק העונשין (ע"פ 7430/13 שחרוך טוחסונוב נ' מדינת ישראל (3.3.14); וכן ראו: ע"פ 8641/12 סעד נ' מדינת ישראל (5.8.13); וע"פ 3151/13 עבדאללה נ' מדינת ישראל (24.4.14), בפִסקה 10).