עפ"ג 51195-04-15 מחמוד אבו טיר נ' מדינת ישראל

השופט י' נועם:

1.לפנינו ערעור על גזר-דינו של בית-משפט השלום בירושלים (כב' השופט ד"ר א' גורדון), בת"פ 57662-11-11. בהכרעת-דין, שניתנה על-יסוד הודאתו של המערער, הורשע הלה בעבירות שלהלן: שתי עבירות של השמטת הכנסה מדו"ח – לפי סעיף 220(1) לפקודת מס הכנסה; שתי עבירות של הכנה וקיום פנקסי חשבונות ורשומות כוזבים – לפי סעיף 220(4) לפקודה; ושתי עבירות של שימוש במרמה, ערמה ותחבולה – לפי סעיף 220(5) לפקודה. בגזר-הדין, שניתן ביום 16.3.15, נידון המערער לשמונה חודשי מאסר בפועל, לשלושה חודשי מאסר על תנאי ולקנס בסך 40,000 ₪, או 200 ימי מאסר תמורתו (ב-20 תשלומים חודשיים, החל מיום 1.1.16).

2.הודאתו של המערער ניתנה בגדרו של הסדר טיעון. בהסדר הטיעון צוין – כי המערער יודה בעובדות כתב-האישום ויורשע; כי יוזמן תסקיר משירות המבחן לעניין העונש; כי המשיבה תטען לשמונה חודשי מאסר בפועל (בטעות צוין "שמונה חודשי עבודות שירות"); כי הסנגור יהא חופשי בטיעוניו לעונש ויעתור "לעונש מאסר שלא בפועל"; וכי המערער מודע לכך שבית-המשפט אינו כבול להסדר הטיעון.

3.על-פי עובדות כתב-האישום, העומדות ביסוד ההודאה וההרשעה, עבד המערער כקבלן בנייה בשנים 2005-2004; ובמסגרת זו, ביצע עבודות טיח עבור חברה קבלנית והפיק הכנסות בסך 531,598 ₪. המערער הגיש דו"חות שנתיים לרשויות המס, שבהם לא הצהיר על הכנסות כלשהן. כדי להעלים את ההכנסות האמורות, הנפיק המערער ארבע חשבוניות מס כוזבות, שבכותרתן נרשמה חברה שאינה בבעלותו ושאין לו כל תפקיד בה, כמי שביצעה את העבודה המפורטת בהן. החשבוניות נשאו תאריכים של ארבעה מועדים בסוף שנת 2004 וראשית שנת 2005, והסתכמו בסכום הנ"ל. המערער לא השתמש בפנקסי חשבוניות משלו. בגין מעשים אלו, שבוצעו מתוך כוונה להתחמק מתשלום מס, הורשע המערער בעבידות הנ"ל.

4.המערער הִנו יליד 1973, נשוי ואב לארבעה, ונסיבותיו האישיות תוארו בתסקיר שירות המבחן שהוגש לבית-משפט קמא. שירות המבחן העריך, כי הטלת עונש מאסר תפגע במערער ובבני משפחתו, ועל-כן המליץ להימנע מהטלת מאסר כלל, ולמצער – להסתפק במאסר שירוצה בעבודות שירות.

5.בערכאה הדיונית הדגישה ב"כ המשיבה את חומרת העבירות ונסיבות ביצוען, ובין- השאר התייחסה למשך ביצוע העבירות על-פני כשנתיים, לסכום המס, לתִחכום שבמעשיו של המערער ולאי-הסרת המחדל על-ידו. על-כן סברה המשיבה, כי ראוי להטיל על המערער עונש מאסר לתקופה של שמונה חודשים, בצד קנס כספי. מנגד, ביקש המערער מבית-משפט קמא להסתפק בהטלת מאסר לריצוי בעבודות שירות. הוא ציין, בין-היתר, כי המשיבה לא ביססה את "סכום הנזק שנגרם בפועל לקופת הציבור", זאת בהתחשב בטענתו לפיה העבודות מושא החשבוניות בוצעו בפועל. עוד טען הסנגור בערכאה הדיונית, כי למעשה הסדר הטיעון קבע "מתחם מוסכם פנימי" שאין לחרוג ממנו, וכן הבהיר כי מצבו הכלכלי של מרשו מונע ממנו להסיר את המחדל.

6.בגזר-דין מפורט ומנומק התייחס בית-משפט קמא לחומרת עבירות המס, ולצורך להחמיר בעונשיהם של עברייני מס באמצעות עונשי מאסר בפועל וקנסות משמעותיים. בית-משפט קמא הוסיף, כי נסיבות ביצוע העבירות חמורות; זאת לנוכח – סכום ההכנסה הניכר שהמערער העלים מרשויות המס; הימנעותו מתשלום המס בגין ההכנסות; מעשי המרמה שביצע כדי להסוות את מעשיו באמצעות חשבוניות כוזבות; והגשת דו"חות הכוללים הצהרות כזב בדבר אי-צבירת כל הכנסה בשנים הנדונות. בעניין זה הוסיף וציין בית-משפט קמא, כי "השילוב שבין נדבכים אלה, מציג מעשים שחומרתם רבה, ואשר מצויים בלב לִבה של התופעה העבריינית הפסולה של התחמקות מתשלום מס המלווה באמצעי מרמה אקטיביים כדי להסוותה"; והוסיף, כי מעשים אלו ראויים להוקעה ולגמול הולמים. לנוכח חומרת העבירות ונסיבות ביצוען, ועל-רקע מדיניות הענישה הנוהגת, קבע בית-משפט קמא כי מתחם הענישה ההולם לעבירות הנדונות כולל רכיב של מאסר בפועל הנע בין ששה חודשים לבין ארבעה-עשר חודשים, מאסר על תנאי וכן קנס שבין 30,000 ₪ ל-50,000 ₪. בית-משפט קמא דחה את טענתו של המערער, לפיה הסדר הטיעון גיבש "מתחם פנימי". בעניין זה הדגיש בית-משפט קמא, כי ההסדר קבע את עמדותיהם העונשיות של הצדדים בעניין העונש המתאים, כאשר מתחם הענישה ההולם נקבע על-ידי בית-המשפט, ואין לגזור גזירה שווה בין האחד לבין השני. בכל הנוגע לעונש המתאים למערער בתוך מתחם הענישה ההולם, הביא בית-משפט קמא במניין שיקוליו את חלוף הזמן מעת ביצוע העבירות, את הגשת כתב-האישום באיחור לא מבוטל; ואת הודאתו של המערער, שנתקבלה רק בשלב מתקדם של ההליך המשפטי, לאחר שמיעת ראיות התביעה וראיות ההגנה. בית-המשפט הוסיף וציין, כי התרשם שהודאת המערער בתום שמיעת הראיות, אינה מעידה על הכרה בחומרת מעשיו, או על הכאה על חטא, וכי מדובר ב"תוצאה של שיקול טקטי בניסיון לצמצם את מידת העונש לאחר שמיצה את הניסיון להתחמק מאחריות למעשיו". בהקשר האחרון הוסיף וציין בית-משפט קמא, כי גם מתסקיר שירות המבחן עולה שהמערער מקבל אחריות "כללית", תוך טשטוש והפחתה מחומרת המעשים, דבר המשתלב עם ההתרשמות האמורה. עם זאת, זקף בית-משפט קמא לזכותו של המערער את הצדדים הנורמטיביים של חייו, ואת הערכת שירות המבחן אודות סיכון נמוך להישנות התנהגות פלילית בעתיד, כמו-גם ההערכה אודות הפגיעה הצפויה במערער ובמשפחתו כתוצאה מהטלת עונש מאסר. על-רקע האמור, ובהביאו את מכלול השיקולים לחומרה ולקולא, סבר בית-משפט קמא כי העונש המתאים אמור להתקרב לרף המחמיר של המתחם. ואולם, לנוכח הסדר הטיעון, לפיו הגבילה המשיבה את טיעוניה לעונש של שמונה חודשי מאסר, מצא בית-משפט קמא מקום לגזור על המערער את העונש לו עתרה המשיבה, הגם שאינו ברף הגבוה של המתחם שנקבע. לפיכך, גזר בית-משפט קמא את עונשו של המערער, כאמור לעיל.

7.ב"כ המערער גורס, כי משקיבל בית-משפט קמא את הסדר הטיעון, היה עליו להתייחס ל"טווח הענישה" שהוסכם בגדרו של ההסדר, ולקבוע את העונש "בתוך הטווח המוסכם". לשיטתו, בית-המשפט לא היה אמור לקבוע מתחם ענישה כללי החורג מהסכמת הצדדים, וממילא לא היה אמור לגזור ממתחם זה את עונשו של המערער. וכלשונו: "החלטת בית-המשפט קבעה מתחם כללי לענישה בעבירות מסוג זה, ושמה אותו כנקודת מוצא לענישה, במקום טווח הענישה המוסכם" (כל ההדגשות במקור). לדברי ב"כ המערער, בעשותו כן פעל בית-משפט קמא בסטייה מהעקרונות שנקבעו בע"פ 512/13 פלוני נ' מדינת ישראל (4.12.13),

אשר בו צוין, בין-השאר, כי כאשר בגדרו של הסדר טיעון נקבע טווח ענישה מוסכם, על בית-המשפט, ככל שהוא מקבל את ההסדר, לפסוק במסגרת טווח זה, ולא מעבר לו.

8.ב"כ המשיבה גורס, כי יש לדחות את הערעור, מטעמיה של הערכאה קמא, וכי לא נפלה בגזר-הדין טעות המקימה עילה להתערבות ערכאת הערעור.