החלטה 48968-02-14

עיקרי העובדות:

1.נגד המערער וניסים נדיר (להלן: "נדיר") הוגש כתב אישום שייחס להם עבירות של התפרצות למקום מגורים בכוונה לבצע גניבה בצוותא חדא וגניבה בצוותא.

בכתב האישום נטען כי בתאריך 22.5.07 בשעה 22:44 או בסמוך לכך, התפרצו המערער ונדיר בצוותא לדירה ברחוב קאפח 7 בראשל"צ בכך שפתחו את הדלת הראשית לדירה באמצעות מפתח מתאים, בכוונה לבצע גניבה או פשע. בהמשך, הם גנבו מהדירה תכשיטים שונים, בושם, ארנק וכספת/קופה בצבע אדום השייכת לשכן של בעלי הדירה, אשר הפקיד אותה בידם למשמרת בעת שהיה בחופשה, שהכילה 50,000 ש"ח במזומן, 1,500 אירו, כ- 2,000 דולר אמריקאי, 4 פנקסי המחאות, המחאה חתומה על שם "בת שבע חזן" על סכום פתוח וטבעת זהב בצורת חמסה.

2.בית המשפט השלום בראשון לציון הרשיע ביום 5.10.11 את המערער ונדיר בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום לאחר שדחה את גרסתם לפיה הם היו בבניין ביום הפריצה כדי להתעמת עם אדם שמכר מכונית לבנו של נדיר, אך לא פרצו לדירה ולא גנבו ממנה.

המערער נידון ל- 22 חודשי מאסר בפועל, ל- 18 חודשי מאסר ע"ת בתנאים המפורטים בגזר-הדין, לתשלום קנס בסך 5,000 ₪ ולתשלום פיצוי לבעלי הדירה בסך 5,000 ₪.

3.המערער הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי מחוז מרכז-לוד, אשר נסב רק על גזר דינו של בית המשפט השלום (עפ"ג 17270-02-12).

בערעורו הוא טען כי "הרוח החיה" מאחורי ביצוע העבירות היה שותפו נדיר, והדגיש שיקולים לקולא בעניינו.

ב"כ המערער הצהיר בבית המשפט כי הוא אינו מערער על הכרעת הדין וביום 25.3.12 דחה בית המשפט את ערעורו על חומרת העונש, והותיר את גזר דינו של בית המשפט השלום בעינו.

במקביל הגיש נדיר ערעור לבימ"ש זה על הכרעת הדין ועל גזר הדין (ע"פ 14844-02-14) שבו טען לחוסר בראיות מטעם המדינה, לגרסאות שקריות של עדי התביעה ולמחדלי חקירה מהותיים. לטענתו, הראיות מלמדות על קיומו של חשד כנגד אחד מבעלי הדירה או חבר של בעל הכספת שנגנבה, אולם המשטרה בחרה שלא לחקור איש מהם. נדיר זוכה בבית המשפט המחוזי מחמת הספק.

4.המערער הגיש ביום 23.5.13 בקשה לביהמ"ש העליון לקיים משפט חוזר (מ״ח 3689/13). שבה טען כי מאחר והוא ונדיר הורשעו ע"פ אותן ראיות, ברי כי גם הוא היה מזוכה ע"פ פסה"ד של בית המשפט המחוזי לו היה מערער על הכרעת הדין. באותה בקשה, התבקש בית המשפט להורות על שחרורו של המערער בתנאים לאחר שריצה כבר כ- 8 חודשי מאסר מתוך 22 חודשי המאסר שהושתו עליו. ביום 13.6.13 הסכימה המשיבה לשחרור המערער בתנאים וביום 21.8.13 הסכימה לזיכויו של המערער ללא עריכת משפט חוזר בשל חשש לעיוות דין.

5.בעקבות זיכויו עתר המערער לבית המשפט השלום בראשל"צ לתשלום פיצוי על מעצרו ומאסרו ולהחזר הוצאות משפטו ששילם לעוה"ד שייצגו אותו אך בקשתו נדחתה ביום 14.1.14.

ביהמ"ש קמא קבע שהמערער זוכה מסיבה טכנית, לאחר שטען בטיעוניו לעונש לחלק מופחת בביצוע העבירה ומשלא הצביע על נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי יש בנסיבות המקרה כדי להעדיף את האינטרס הציבורי שלא להביא לרפיון ידיהם של גורמי התביעה והחקירה מהגשת כתבי אישום במקרים הראויים לכך.

החלטה

זו היא נושא הערעור שלפנינו.