פלוני נ' מדינת ישראל

כב' השופט איתי ברסלר-גונן:

כללי

1.בפנינו ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום בבאר שבע, בת"פ 11523-03-18 במסגרתו נדון המערער לעונש מאסר על תנאי לתקופה של 6 חודשים וכן לצו שירות בהיקף של 100 שעות של"צ.

הערעור מופנה כלפי חומרת העונש וליתר דיוק כנגד הרשעתו של המערער בדין.

2.המערער הורשע על פי הודעתו בעובדות כתב אישום מתוקן בעבירה של מסירת ידיעה כוזבת על עבירה מסוג פשע לפי סעיף 243 סיפה בחוק העונשין, תשל"ז – 1977 [להלן: "חוק העונשין"].

העובדות בהן הודה המערער ועל פיהן הורשע הן שביום 26.3.2017 בבוקר, בשעה שאינה ידועה במדויק, השאיר המערער את המשאית שבבעלותו בכניסה למושב פעמי תש"ז, בתיאום עם אחר שזהותו אינה ידועה, וזמן קצר לאחר מכן לקח האחר את המשאית והעבירה למקום אחר. באותו יום אחר הצהריים מסר המערער תלונה בתחנת משטרת נתיבות, כי החנה את המשאית בבוקר ליד פעמי תש"ז, בשל תקלה בבלמים, וכאשר חזר לרכב בשעה 15:00 גילה שהמשאית נגנבה. ידיעה זו על העבירה מסר המערער כשהוא יודע שהיא כוזבת.

3.הודאת המערער בכתב האישום המתוקן ניתנה ביום 29.11.2021 וזאת לאחר שהצדדים הציגו הסדר טיעון במסגרתו הוסכם כי המערער יודה בכתב האישום המתוקן ויורשע וכי "ישלח לשירות המבחן שיבחן את שאלת ההרשעה ואפשרות לביטול ההרשעה. המאשימה תעמוד על ההרשעה והצדדים יטענו פתוח לעונש."

בהתאם לכך הורשע המערער ונשלח לקבלת תסקיר שירות מבחן, שהתבקש לבחון בין היתר את בקשת המערער לביטול ההרשעה.

4.ביום 17.10.2021 טענו הצדדים לעונש. לקראת הדיון הגיש שירות המבחן תסקיר ובו המליץ על ביטול הרשעתו של הנאשם והטלת צו שירות כעונש יחיד.

המאשימה טענה לקביעת מתחם עונש הולם שבין מאסר על תנאי ברף התחתון, לבין מספר חדשי מאסר שיכול וירוצו בעבודות שירות. המאשימה התנגדה לביטול ההרשעה וטענה כי לא לא הוכח נזק של ממש ומדובר בעבירה חמורה בפני עצמה. המאשימה הסכימה להמלצה של שירות המבחן ביחס לעונש אך ביקשה להוסיף עונש של מאסר על תנאי.

ההגנה עמדה על בקשתה לביטול ההרשעה ועתרה לאמץ את המלצות שירות המבחן בשים לב גם לקבלת האחריות והבעת החרטה של המערער, ונטען לפגיעה בדימוי העצמי של המערער מעצם הרשעתו.

ביום 31.10.2021 גזר בית משפט קמא את דינו של המערער תוך הותרת ההרשעה על כנה.

בית משפט קמא ציין בגזר הדין את עיקרי תסקיר שירות המבחן ובכללם כי המערער אכן מודה בביצוע העבירה ולוקח אחריות וכי מדובר במשאית שהייתה ברשותו, הוא רצה למכרה ואחד הפועלים הציע לו להעבירה למכירה לרשות הפלסטינאית כדי לתבוע את ערכה מחברת הביטוח. בית משפט קמא סקר את האמור בתסקיר שירות המבחן ובכלל זה את המניע במעשה ואת הערכת שירות המבחן כי המערער הבין את הפסול במעשיו ולא פנה לחברת הביטוח כדי לדרוש את הכסף וכי הוא חש בושה ואשמה על רקע התנהגותו אשר מנוגדת לערכים בהם מחזיק ועל פיהם הוא מתנהל בדרך כלל.

עוד התייחס בית משפט קמא להערכת הסיכוי לשיקום כפי שהביע שירות המבחן וכן להמלצת שירות המבחן לביטול ההרשעה בשים לב גם לפגיעה בדימוי העצמי ובדימוי החברתי ולנזק הנטען ליכולת ההתנדבות של המערער במשמר הגבול ובפועלו לסיוע לילדים עם צרכים מיוחדים וכן בתפקידיו הציבוריים במושב שבו הוא מתגורר.

בית המשפט קמא, התייחס לטיעוני הצדדים ולהלכות הנוגעות לביטול ההרשעה המבוססות על ההלכה שנקבעה בע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (21.8.1997) [להלן: "הלכת כתב"] וקבע כי אין לבטל את ההרשעה במקרה דנן וזאת נוכח מהותה של העבירה כמפגינה חוסר כבוד לרשויות האכיפה, לשלטון החוק, וכמפרה את האמון הבסיסי שבין האזרח לרשויות החוק. בית המשפט קמא נתן משקל לכך שהמערער תכנן את מעשיו, הגיש תלונה ולא ביטל אותה עובר לחקירתו ועל כן אינו ראוי להציג עצמו כמי שנעדר הרשעות קודמות. בית המשפט קמא סבר כי העובדה שהמערער לא קיבל לידיו את דמי הביטוח אינה מרפאה את הפגיעה בערכים המוגנים של השמירה על שלטון החוק, על סדרי השלטון ועל תקינות עבודתם של רשויות האכיפה. עוד הוסיף בית המשפט קמא כי קיים אינטרס ציבורי שמחייב כי במקרים אלו ישקלו כלל ההיבטים לחומרה. בית המשפט קמא ציין שאין פגיעה ממשית וקונקרטית בעתידו של המערער, בעיסוקו ובשיקומו ואין די בחששו של המערער שהרשעתו לא תאפשר לו לשוב ולהתנדב במשמר הגבול.