עפ"ג 24946-06-15 גוטמן(עציר) נ' מדינת ישראל

1.המערער הורשע בבית משפט קמא על סמך הודייתו בעבירות שיוחסו לו בשני האישומים הנכללים בכתב האישום.

באישום הראשון הורשע בעבירה של הונאה בכרטיס חיוב וכן קבלת נכס שהושג בעוון.

גם באישום השני הורשע באותן עבירות עצמן, קרי הונאה בכרטיס חיוב וקבלת נכס שהושג בעוון.

בית משפט קמא לא קיבל תסקיר שירות מבחן לגבי המערער, אם כי הונחו בפניו תסקירים שניתנו בהזדמנויות קודמות ביחס אליו.

החלטתו של בית המשפט באשר לאי קבלת תסקיר עדכני היא החלטה מנומקת ומפורטת. אנו מפנים לענין זה לסעיפים 5, 6 לגזר הדין, ואיננו רואים לפרט.

בשורה התחתונה מסקנת בית המשפט נשענת על היעדר סיכוי של ממש לשיקום בהינתן התמונה שנפרשה בפניו ביחס למערער, שעל-כן תסקיר לא יהיה בו כדי להועיל.

מתחמי הענישה שנקבעו היו בין מאסר מותנה ל- 10 חודשים וזאת בגין כל אישום. נקדים מאוחר למוקדם ונאמר שבדיעבד זו אחת הטענות המרכזיות שבפי הסניגור: לשיטתו היה צריך בית המשפט לקבוע מתחם אחד לשני האישומים גם יחד ולא מתחמים נפרדים.

תוך שקלול הנסיבות הקונקרטיות קבע בית המשפט שעונש המאסר בגין שני האישומים יחד, יעמוד על 12 חודשים.

נגד המערער היו עומדים ותלויים שני מאסרים, האחד בן 10 חודשים והשני בן 6 חודשים. בית המשפט הפעיל את שני המאסרים תוך חפיפה חלקית של חודשיים ביניהם, כך שסך הכל יהיה על המערער לרצות בגינם שנת מאסר נוספת. בשורה התחתונה נקבע כי על המערער לרצות 24 חודשי מאסרי החל מיום מעצרו. כמו כן, הוטלו עליו מאסרים על תנאי.

2.על הענישה ובמיוחד על המאסר בפועל, הערעור בפנינו.

הודעת הערעור הוגשה מלכתחילה על ידי המערער ולאחר מכן הוחלפה בהודעת ערעור מפורטת על ידי סנגורו הנוכחי.

על אלה עמד הסניגור: כתב האישום תוקן בצורה משמעותית, העבירות שונו והיה מקום לתת לכך משקל לעניין גזר הדין.

לעניין כרטיסי האשראי שבשימוש בהם הורשע המערער: המערער לא גנב אותם אלא קיבלם מאחר (בהתאם לכתב האישום המתוקן), הנזק כתוצאה מהשימוש הוא בהיקף מצומצם ביותר. במרבית המקרים, נעשה שימוש בכרטיסי האשראי לצורך קניית מצרכי בסיס ולא לצורכי מותרות.

אין נסיבות מחמירות נוספות, כך לטענת הסניגור. משכך, היה מקום לקבוע מתחם ענישה נמוך יותר. כאמור הסניגור גם מלין על עצם העובדה שנקבע מתחם נפרד בגין כל אישום.

3.לגבי הנסיבות הנוספות , הסניגור מפנה לכך שהמערער ביצע את העבירות על רקע מצוקתו, המערער לא זכה לטיפול של ממש במהלך שהותו במאסר, הוא מכור לסמים והעבירות בוצעו משום שלא היו בידו אמצעי קיום מינימליים.

עוד מפנה הסניגור לכך שהמערער טעון הגנה והמאסר על כן יקשה עליו במיוחד.