ק' נ' מדינת ישראל

ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט י' שמעוני) מיום 27.9.17 בת"פ 17454-02-16.

כללי

1.המערער הורשע על יסוד הודאתו בתקיפה סתם, הסגת גבול פלילית, היזק לרכוש במזיד ואיומים. על המערער הושתו העונשים הבאים: ארבעה חודשי מאסר על תנאי בגין כל אחת מהעבירות בהן הורשע, 200 שעות של"צ, פיצוי למתלונן בסך 6,000 ₪ וחתימה על התחייבות עצמית בסך 5,000 ₪. הערעור מופנה כנגד ההרשעה וכנגד רכיב הפיצוי למתלונן.

2.ואלה המעשים: ביום 28.11.15 הגיע המערער לבית המתלונן, על רקע חשדו כי הלה מנהל רומן עם אשתו, תקף אותו ואיים עליו. המערער בעט בדלת הכניסה, שבר אותה, נכנס לבית תוך שצעק וקילל את המתלונן, הכה באגרופים ובסטירות בראשו של המתלונן וכן בבעיטות ברגליו. לאחר מכן, בעט המערער בפח ושבר אותו, התהלך בבית וחיפש את חדר השינה, תוך שהקניט את המתלונן ואיים עליו.

טענות הצדדים

3.ב"כ המערער עותר לביטול הרשעת המערער ולהסתפק בעונש של"צ, כפי שהמליץ שירות המבחן. ב"כ המערער טוען כי יש להתחשב בכך שהמערער פעל לאחר שגילה שאשתו בוגדת בו עם אחר. לעמדתו, מדובר במצב הדומה לקינטור בעבירת הרצח ויש להתחשב בכך לקולה בגזירת עונשו של המערער. המערער משתייך לקהילה החרדית, בה יש השלכות הלכתיות וחברתיות חמורות למעשה בגידה של אישה. כמו כן, המערער קיבל אחריות מלאה על מעשיו, הפנים את הפסול שבהם והתנצל. באשר לפיצוי שהוטל על המערער, נטען כי מדובר בקביעה שגויה שיש לבטלה, שכן אין זה ראוי שחוטא שביצע ניאוף יצא נשכר ורכיב זה אף לא נתבקש על ידי המשיבה. באשר להרשעת המערער, נטען כי המערער עובד כמהנדס בחברת התרופות "טבע" ולהרשעתו ודאי תהיה השפעה קשה על עבודתו וכן על משפחתו ועל פרודתו, אותם הוא מפרנס. באה הפניה להחלטות במקרים שנטען כי הם חמורים יותר ולמרות זאת הסתיימו אותם מקרים ללא הרשעה, כפי שהמליץ שירות שירות המבחן. נטען עוד כי בוצעה עבירה מוסרית בעקבותיה באה העבירה הפלילית מצד המערער. וכן, הסיכוי שהמערער יבצע העבירה בעתיד – אפסית.

ב"כ המשיבה השיב לעניין הפיצוי – כי היה על המערער לצרף המתלונן כצד, דבר שלא נעשה, ועל כן יש לדחות הערעור בכל הנוגע לפיצוי – על הסף. לגופו של עניין, בית משפט קמא הביא בחשבון הרקע למעשים, ומעשי הנאשם אינם עומדים בכללים המאפשרים אי הרשעה, זאת כפי קביעתו של בית משפט קמא, ולא ניתן לומר כי נפלה טעות בהחלטת בית משפט קמא. לא הובאה תשתית ראייתית לכך שייגרם למערער נזק במידה שההרשעה תיוותר על כנה. החשש התיאורטי אליו הפנה המערער – אין בו די.

מכל אלה יש לדחות הערעור.