עפ"ג 17878-07-14 מדינת ישראל נ' טאהא(אסיר),עפ"ג 50871-06-14 טאהא(עציר) נ' מדינת ישראל

בפנינו שני ערעורים שהדיון בהם אוחד.

בעפ"ג 17878-07-14 ערערה המדינה על גזר דינו של בית משפט השלום (להלן: המדינה).

בעפ"ג 50871-06-14 ערער זיאד טאהא מסאלחה על אותו גזר דין (להלן: זיאד).

המדובר בערעור על גזר דינה של כב' השופטת חנה מרים לומפ, אשר הרשיעה את זיאד בתשע עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, בעבירה של שבועת שקר, בעבירה של זיוף, בעבירה של שיבוש מהלכי משפט, בשתי עבירות של הדחה בחקירה ובשלוש עבירות של ניסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות.

בית המשפט קמא הטיל על המערער מאסר לתקופה של ארבעה-עשר חודש, שניים-עשר חודשי מאסר על תנאי על עבירות מרמה, שישה חודשי מאסר על תנאי על עבירות עוון, וכן חייבו לפצות מתלוננת אחת בסך של 5,000 ₪ ומתלונן נוסף בסך של 10,000 ₪.

כאמור, ערעור המדינה מופנה כנגד קולת העונש ואילו ערעורו של זיאד מופנה כלפי חומרת העונש.

זיאד הנו עו"ד, אשר במסגרת עיסוקו בעריכת דין, טיפל בעניינים שונים עבור מספר לקוחות ובמועדים שונים ובהזדמנויות שונות קיבל במרמה או ניסה לקבל במרמה מהמתלוננים או מחברות כרטיסי האשראי שלהם סכומי כסף באמצעות חיוב כרטיסי האשראי של המתלוננים, או באמצעות שימוש בפרטי כרטיסי האשראי בדרך של "עסקה במסמך חסר" כהגדרתה בסעיף 9 לחוק כרטיסי חיוב, וזאת ללא ידיעת המתלוננים וחברות האשראי או הסכמתם ומתוך כוונה לגנוב את סכומי הכסף האלו.

המדובר בשישה אישומים שונים, אשר פורטו בהרחבה בגזר דינו של בית המשפט קמא ואין צורך לחזור עליהם.

בא-כוחו של זיאד טען, כי בית המשפט קמא לא העניק משקל ראוי להמלצת שירות המבחן לפיה יש מקום להטיל על זיאד מאסר שירוצה בעבודות שירות, וכי לא התייחס להודאתו ולנסיבותיו האישיות. בנוסף, ציין ב"כ של זיאד, כי מדובר בסכומים של כ-40,000 ₪ אשר הוחזרו למתלוננים וכי זיאד הוצא לצמיתות משורות עורכי הדין.

מאידך, טענה המדינה, כי בית המשפט קמא גזר את עונשו של זיאד שלא בהתאם להוראות תיקון 113 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 וכי התעלם מחומרתן של העבירות.

נראה לנו, כי ערעור המדינה בדין יסודו.