עפ"ג 16815-05-15

השופט י' נועם:

1.לפנינו ערעור המדינה על גזר-דינו של בית-משפט השלום בירושלים (כב' השופט א' קורנהאוזר), בת"פ 16525-10-14. בהכרעת-דין מיום 16.12.14 הורשע המערער, על-פי הודאתו, בעבירת הסעת שישה תושבים זרים או יותר השוהים בישראל שלא כדין – לפי סעיף 12א(ג)(1א)(ב) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן – חוק הכניסה לישראל). בגזר-דין מיום 13.4.15 נידון המערער לשבעה חודשי מאסר בפועל, לשישה חודשי מאסר על-תנאי, לתשלום קנס בסך 8,000 ₪, לפסילה בפועל מלהחזיק רישיון נהיגה למשך שנה ולפסילה על-תנאי מלהחזיק רישיון נהיגה למשך שנה. בית-משפט קמא טרם הכריע בבקשת המדינה לחילוט הרכב שבאמצעותו בוצעה העבירה.

2.על-פי עובדות כתב-האישום המתוקן, ביום 5.10.14 בסמוך לשעה 20:00, בכביש ירושלים-תל אביב, הסיע המערער ברכבו 13 תושבי יהודה ושומרון ששהו בישראל שלא כדין, זאת תמורת 100 ₪ שקיבל מכל נוסע. המערער הסיע את 13 השוהים הבלתי חוקיים ברכב מסוג "סוואנה" שניתן להסיע בו שמונה נוסעים בלבד, כאשר חלקם היו ישובים על רצפת הרכב, בין המושבים ומאחורי הכיסאות האחוריים. הוא אסף אותם בסמוך למחסום א-זעיים, כאשר יעד הנסיעה היה תל אביב.

3.הודאתו של המערער ניתנה בגדרו של הסדר טיעון, לפיו הוגש נגדו כתב-אישום מתוקן, העומד ביסוד ההרשעה האמורה. על-פי הסדר הטיעון תוקן כתב-האישום בכך שנמחקו ממנו שתי הוראות חיקוק של הסעת נוסעים במספר העולה על המצוין ברישיון הרכב, ושל הסעת נוסעים בשכר; אך עובדות כתב-האישום – לעניין מספר הנוסעים העולה על המצוין ברישיון ובדבר ההסעה בשכר (במובחן, כאמור, מהוראות החיקוק) נותרו על כנן. יצוין, כי המערער נתן את הדין בהליך נפרד בבית-משפט השלום לתעבורה, בגין העבירה של הסעת נוסעים במספר העולה על הנקוב ברישיון הרכב.

4.המערער הִנו כבן 53, נשוי ואב לשישה ילדים. עובר לביצוע העבירות הוא עסק בהסעת תיירים והדרכתם. בעקבות ביצוע העבירה נעצר המערער למשך כשבוע, ומאז חודש ספטמבר 2014 ועד עתה הוא נתון ב"מעצר בית" מלא. מתסקיר שירות המבחן שהוגש לבית-משפט קמא עולה, כי המערער נטל אחריות מלאה על מעשיו והביע צער וחרטה עליהם. בשיחתו עם קצינת המבחן, ציין המערער כי ביצע את העבירה על-רקע מצוקה כלכלית בתקופה שבה התקשה להתפרנס מהסעת תיירים. שירות המבחן התרשם, כי העבירה אכן בוצעה בשל מצוקה כלכלית, וכן על-רקע קשייו של המערער להפעיל שיקול דעת מעמיק ולהעריך את השלכות מעשיו. לנוכח ההתרשמות, לפיה המערער מגלה תובנה ומודעות עצמית, והִנו בעל ערכים חיוביים לתִפקוד תקין בדרך כלל, המליץ שירות המבחן להסתפק בהטלת מאסר לריצוי בעבודות שירות – כעונש מרתיע, מוחשי ומציב גבולות; זאת בצד מאסר על-תנאי – כגורם הרתעתי.

5.בגזר-דינו התייחס בית-משפט קמא למכלול השיקולים הרלבנטיים בקביעת מתחם העונש ההולם, ולאלו הנוגעים להשתת העונש המתאים בתוך המתחם; זאת בהתאם לעקרונות הבניית הענישה שנקבעו בתיקון 113 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין).

בכל הנוגע למתחם הענישה ההולם בעבירות של הסעת שוהים בלתי חוקיים, ציין בית-משפט קמא, כי אדם המסיע שוהים בלתי חוקיים בתוך גבולות המדינה, מהווה סיכון ביטחוני משמעותי לשלום הציבור ופוגע באופן קשה ביכולת המדינה לפקח על זהות הנכנסים בשעריה; כי מעשים קשים מעין אלה עלולים להוביל לתוצאות קשות; וכי חטאם של המסיעים עולה על זה של השוהים הבלתי חוקיים. בהקשר זה, ועל-רקע התגברות תופעת הסעת שוהים בלתי חוקיים, התייחס בית-משפט קמא להחמרה ברמת הענישה שנקבעה בתיקון חוק הכניסה לישראל בשנת 2010 – בזיקה לנסיבות המקרה דנן – הן לגבי נסיעות שבהן נאשם מסיע מעל שישה שוהים בלתי חוקיים שלא כדין, עת הועמד העונש המֵרבי על שלוש שנות מאסר במקום שנתיים; והן באשר להסעה ממניע כספי, כאשר נקבע שהקנס יעמוד עד פי ארבעה מהקנס הקבוע בסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין. בהתייחסו לנסיבות המקרה שלפנינו, ציין בית-משפט קמא כי נסיבות ביצוע העבירה חמורות, זאת לנוכח העובדה שהמערער אסף 13 שוהים בלתי חוקיים באזור "קו התפר" והסיעם לכיוון תל אביב תמורת סכום של 100 ₪ שגבה מכל אחד מהם. לאחר ששקל את מידת הפגיעה באינטרסים המוגנים על-ידי העבירה, את נסיבות ביצועה, וכן את רמת הענישה הנוהגת, קבע בית-משפט קמא כי מתחם הענישה בנסיבות המקרה דנן נע בין חמישה חודשי מאסר שלא על דרך עבודות שירות לבין 20 חודשי מאסר, זאת בצד מאסר על-תנאי וקנס הנע בין 3,000 ₪ ל-20,000 ₪. בהידרשו לעונש המתאים בתוך מתחם הענישה ההולם, התייחס בית-משפט קמא להודאתו של המערער והחרטה שהביע על מעשיו, לנסיבותיו האישיות, למצבו הכלכלי הדחוק אשר עמד ביסוד ביצוע העבירה ולהשפעה המשמעותית של העונש אשר יוטל על המערער ועל משפחתו הקרובה. כן התחשב בית-משפט קמא בכך שהמערער היה נתון תקופה ממושכת ב"מעצר בית", ובעובדה שמדובר במעידה פלילית ראשונה ויחידה. על יסוד האמור, גזר בית-משפט קמא את דינו כמפורט לעיל.

6.ב"כ המערער מלין בערעורו על חומרת העונש, וגורס כי היה מקום להסתפק בהטלת מאסר לתקופה קצרה שיבוצע בעבודות שירות. לטענתו, לא הייתה הצדקה להחלטתו של בית-משפט קמא שלא לאמץ את המלצת שירות המבחן להימנע מעונש מאסר בפועל; ובנסיבות העניין היה מקום לתת בעניינו בכורה לשיקולי השיקום על-פני שיקולי הענישה האחרים. באשר לקביעת מתחם העונש ההולם, גרס ב"כ המערער, כי המתחם שנקבע על-ידי הערכאה הדיונית חורג ממדיניות הענישה הנהוגה; ובעניין קביעת העונש המתאים בתוך מתחם העונש ההולם, טען כי היה מקום לחרוג מהמתחם משיקולי שיקום. עוד טען ב"כ המערער, כי בית-משפט קמא התעלם בקביעת עונשו של המערער מנסיבות מקלות; כמו הודאתו, החרטה שהביע על מעשיו, תפקודו הנורמטיבי והעובדה שהיה נתון במעצר בית מלא כעשרה חודשים.

7.ב"כ המשיבה גורס, כי אין מקום להתערב בגזר-דינו של בית-משפט קמא, הן בעניין מתחם הענישה שנקבע, והן בדבר העונש המתאים שנקבע בגדרו של המתחם. הוא הפנה את בית-המשפט למספר פסקי-דין שבהם הוטלו מאסרים בפועל לתקופה לא קצרה בגין עבירות דומות של הסעת מספר רב של שוהים בלתי חוקיים.

8.כלל הוא, כי ערכאת הערעור לא גוזרת מחדש את העונש, אלא בוחנת את סבירות גזר-הדין של הערכאה הדיונית; וכי התערבותה בעונשים שנגזרו על-ידי הערכאה הדיונית שמורה למקרים חריגים בלבד שבהם נפלה טעות מהותית, או שהעונש שנגזר סוטה באופן קיצוני מרמת הענישה הראויה (ראו למשל: ע"פ 1880/14 עמעש נ' מדינת ישראל (19.11.14)). נפסק, כי גדרי ההתערבות האמורים נותרו על כנם גם לאחר תיקון 113 לחוק העונשין (ע"פ 7430/13 שחרוך טוחסונוב נ' מדינת ישראל (3.3.14)).