עפ"ג 16500-05-15 מדינת ישראל נ' טרם

השופט יואל עדן:

1.המשיב הורשע על פי הודאתו בכתב אישום מתוקן בשתי עבירות של לקיחת כספי שוחד, לפי סעיף 290 לחוק העונשין, ועבירה של הפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק העונשין.

על פי כתב האישום המתוקן בשנים 2003 – 2010 שימש המשיב כמנהל מחלקת תחבורה במועצה האזורית חוף אשקלון ובתפקידו זה כיהן כעובד ציבור, והיה אחראי על קבלני ההסעות אשר עבדו מול המועצה, הגשת חשבוניות לתשלום לקבלני ההסעות, חלוקת העבודה בין קבלני ההסעות ונושאים נוספים הקשורים בתחבורה.

עבירה אחת של לקיחת שוחד היא משנת 2003 והשנייה בגין לקיחת שוחד ב- 33 הזדמנויות בין 2006 ל- 2008.

על פי כתב האישום המתוקן בתקופות הרלבנטיות היה מר באבא אברהם (להלן: "באבא") בעל חברת הסעות (להלן: "חברת ההסעות"), אשר ביצעה הסעות מטעם המועצה האזורית.

בחודש נובמבר 2003 ביקש המשיב מגזבר המועצה, אשר נקלעה לחובות והתעכבה בתשלום לספקים, לעזור לבאבא ולחברת ההסעות בכך שהמועצה תעביר לבאבא שיק אשר יכסה חלק מחוב המועצה לחברת ההסעות, וזאת מבלי שירשם "מוטב" על השיק. בעקבות כך, בסוף שנת 2003 קיבל באבא לידיו שיק על סך 44,100 ₪ (45,000 ₪ מהם נוכה מס במקור של 900 ₪), וביום 30.12.03 קיבל המשיב מבאבא את השיק, כאשר המשיב מודע לכך שהשיק ניתן לו לאור תפקידו כמנהל מחלקת התחבורה במועצה, ולאור יכולתו להשפיע ולהיטיב עם חברת ההסעות ועם באבא, ובו ביום הופקד השיק לחשבונו הפרטי של המשיב.

ביום 8.1.10 העביר באבא לגזבר המועצה הודעה לפיה תשלום הסך של 45,000 ₪, מיום 30.12.03, אשר הוצא כתשלום לחברת ההסעות הופקד בחשבונו הפרטי של המשיב, וחברת ההסעות מעולם לא קיבלה שירות מהמשיב בגינו היה אמור המשיב לקבל את התשלום במקום חברת ההסעות. לאחר ובסמוך לפניה זו העבירה בתו של המשיב לידי באבא שיק על סך 45,000 ₪, וביום 2.2.10, לאחר קבלת השיק, הודיע באבא למועצה כי ההמחאה על סך 45,000 ₪ שולמה לחברת ההסעות, ופנייתו הקודמת מיום 8.1.10 בקשר לחוב משנת 2003 בטלה.

במסגרת מערכת היחסים בין המשיב לבאבא, העניק באבא למשיב טובת הנאה נוספת, בכך שבין התאריכים 3/06 עד 12/08, ב- 33 הזדמנויות שילם באבא לבתו של המשיב, מבלי שזו עבדה בפועל כלל בחברת ההסעות, סכום כולל של 102,942 ₪, תוך הצגת מצג כוזב לפיו המשכורת ניתנה לבתו של המשיב עבור עבודתה בחברת ההסעות.

2.המשיב הודה בכתב האישום המתוקן במסגרת הסדר טיעון, אשר לא כלל הסכמות לעונש, לגביו נטען טיעון חופשי.