מדינת ישראל נ' דוד כהן

ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ש' הרבסט) בת"פ 33150-05-15 מיום 11.7.2016.

כללי

1.אשמת המשיב נקבעה בביצוע שתי עבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 380 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 ועבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין. המשיב נדון ל- 400 שעות של"צ; פיצוי למתלונן בסך 5,000 ₪; והתחייבות בסך 5,000 ₪ למשך שנתיים. הערעור מופנה כנגד אי ההרשעה וקולת העונש.

2.על פי המתואר בכתב האישום המתוקן, ביום 5.5.2015 בשעה 22:30, נסע א.א. (להלן: "הקטין") על אופנוע במסגרת עבודתו כשליח במסעדת "בורגרס בר" ועקף את הרכב בו היה המשיב עם שניים אחרים. המשיב עצר את הרכב, יצא לעברו, דחף אותו בחוזקה והפילו, כך שהקטין נפל על הכביש והמשיב המשיך לתקוף אותו. בהמשך, ולאחר שהקטין שב למסעדת ה"בורגרס בר" נסער וחבול, הגיע למקום גם המשיב, יחד עם שני האחרים, ושאל מי השליח במקום. לאחר שהקטין השיב כי הוא השליח, ניגש אליו המשיב ותקף אותו, תוך ששני האחרים מנסים להפריד ביניהם. כתוצאה ממעשיו של המשיב נגרמו לקטין נפיחות בפנים ומכאובים בגופו. בהמשך הלילה, התקשר המשיב אל הקטין, באמצעות טלפון של אחר, ותוך שהוא מזדהה בשם אחר ניסה לשכנע את הקטין שלא להגיש תלונה. בהמשך אותה שיחה איים המשיב על אחיו של הקטין, באומרו כי הוא יודע היכן עובד הקטין וכי אחרי שייעצר וישתחרר יכה שוב את הקטין.

טענות הצדדים

3.המערערת טוענת כי העונשים שהוטלו על המשיב אינם מייחסים את החומרה הראויה לעבירות בהן הורשע ואינם הולמים את הנסיבות המחמירות בהן בוצעו, נוכח פוטנציאל הנזק הקטלני שבמעשיו. המערערת מדגישה כי עבירות אלימות בין נהגים תוך כדי שימוש ברכב הן הרות אסון היות שלא רק המעורבים הישירים בתקיפה חשופים לסיכון, אלא גם עוברי אורח.

4.המערערת טוענת עוד כי לא ניתן לאמץ את המלצת שירות המבחן מבלי לערוך איזון בין תכלית השיקום ובין תכליות נוספות של ההליך הפלילי. העונש שהוטל על המשיב לא מבטא את הפגיעה בערכים המוגנים בדבר שלום הגוף, חירות הפרט, ביטחון הנסיעה בכבישי ישראל והביטחון האישי של הקטין ושל הציבור.

5.המערערת הדגישה כי עניינו של המשיב אינו בא בגדר אותם מקרים חריגים המאפשרים את ביטול הרשעתו. חומרת העבירה בנסיבותיה אינה מאפשרת ביטול הרשעה. המקרה אינו עונה גם על התנאי הנוסף לביטול הרשעה, שעניינו הוכחת נזק מוחשי לפגיעה במשיב. עוד נטען כי גם אם היה קשר בין המעשים נשוא כתב האישום לבין הטראומה שחווה המשיב כתוצאה ממותו הטרגי של אחיו, לא בא הסבר לחלק המאוחר של המעשים. וכן, לא הונחה תשתית לכך שיש סיכוי ממשי, קונקרטי לפגיעה בפרנסת המשיב.

6.ב"כ המשיב טען, מנגד, כי החלטת בית משפט קמא באה לאחר שהביא בחשבון כל הנימוקים הרלבנטים ונתן לכך ביטוי בהחלטתו. יתכן שבית המשפט הלך לקראת המשיב אך אין טעות בהחלטתו. מדובר בצעיר שנקלע למעשה שלא מתוך תכנון מוקדם. בכל מקרה, החלטתו של בית משפט קמא אינה בלתי סבירה ואין בה טעות מהותית, ולמעשה לא נטען כך בערעור המדינה. וכן, חלף זמן מביצוע המעשים ומאז לא נפתח כל תיק פלילי כנגד המשיב.