מדינת ישראל נ' קחלון

1.לפניי ערעור על החלטת בית משפט השלום בחיפה (כבוד השופטת נסרין עדוי-ח'דר) מיום 13/2/17 (להלן: "החלטת קמא" או "ההחלטה"), שניתנה בתיק צ"א 41372-10-15, בבקשה שהגיש המשיב, לביטול צו להסרת פגיעה בסביבה החופית שהורה לו להסיר מבנה הממוקם על חוף הים ולהשיב את ממצב לקדמותו (להלן: "הצו"). הצו הוצא על ידי המשרד להגנת הסביבה (להלן: "המדינה") ביום 2/9/15 וזאת, מכוח סעיף 9 לחוק שמירת הסביבה החופית, התשס"ד-2004 (להלן: "החוק").

בית משפט קמא קיבל את הבקשה באופן חלקי, על ידי כך שהציב תנאים להותרת המבנה על כנו ולהמשך הפעילות במקום, הכול כפי שיפורט להלן.

2.תחילה אפרט את העובדות הרלבנטיות ואת השתלשלות ההליכים עד כה:

החל משנת 1982 לערך, מחזיק המשיב (ביחד עם אשתו) במבנה, הממוקם בחוף מכמורת ומשמש קיוסק/מסעדה בשם "החוף השקט של כושי". המבנה מצוי על חוף הים, על מקרקעין הידועים כחלקה 7 בגוש 10576. על המקרקעין חלה תכנית מתאר ארצית חלקית, תמ"א 13 לחופי הים התיכון המייעדת אותם לתיירות ולנופש. מדובר במבנה בשטח של כ- 100 מ"ר, הבנוי מקיר בטון בגובה כ- 1.5 מ' ומעליו קיר ברזנט וגג אסכורית וכן במבנה עץ בשטח של כ- 20 מ"ר, המצוי כ- 40 מטרים מקו המים העליון (להלן: "המבנה").

הליכים משפטיים נגד המבנה מתקיימים מאז שנת 2004, שאז הוגש נגד המשיב ואשתו (להלן: "בני הזוג") כתב אישום לבית משפט השלום בחיפה, בת"פ 4161/04 (להלן: "כתב האישום"). כתב האישום עבר מספר "גלגולים" עד שבסופו של דבר, לאחר ששני הצדדים הסכימו כי עבירת הבנייה התיישנה, יוחס שם למשיבים שימוש חורג, ללא היתר, במקרקעין ובמבנה והתבקש מתן צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה").

3.כתב האישום נדון בפני כב' השו' ד' פיש אשר (בהחלטה מיום 13/9/2006 להלן: "ההחלטה הראשונה") דחה את הבקשה למתן צו הריסה, זאת - לאחר ששמע ראיות וקבע על פיהן, כי הנאשמים (בני הזוג) מנהלים את הקיוסק מאז שנת 1982 ובמשך שנים הדבר לא הפריע לאיש, כיוון שדובר "בשטח הפקר בעל ערך נמוך".

עוד קבע (בין היתר), כי מצב החופים השתנה לכיוון של פיתוח ואמנם התעורר צורך לשמור על החוף כנכס לאומי ציבורי ולאכוף את החוק, אשר נחקק בשנת 2004, אך החוף "מנוהל למופת על ידי הנאשמים ויכול להוות דוגמא לקיום ההסדרים החוקיים לשמירה על חופי הים התיכון, וביניהם, חוק איסור נהיגה ברכב בחוף הים, התשנ"ז-1997 , מטרות חוק שמירת הסביבה החופית, התשס"ד-2004, ומטרות תמ"א 13".

כן ציין בית המשפט, כי סעיף 212 לחוק התכנון והבנייה "נועד להפעלה במקרים בהם האינטרס הציבורי מחייב הריסת מבנה שהוקם בניגוד לדין". מאחר שהוא מצא כי "במקרה דנן, מול הנסיבות האישיות של הנאשמים לא קיים אינטרס ציבורי בהריסת הקיוסק וסילוק הנאשמים מהחוף, אלא היפוכו של דבר. לא רק שהנאשמים אינם מהווים מטרד אלא הם מהווים גורם חיובי הדואג לשמירה על האופי הציבורי של החוף. פעילותם אינה נעשית כהצגת תכלית שנעשתה לצורך הדיון אלא מהווה פעילות רבת שנים. נוכחותם אינה מפריעה או מסכלת קידום תכניות אחרות כי שכאלה אינן מקודמות נכון להיום. יתר על כן, בהתאם לסיווג השטח על פי תמ"א 13 אין מדובר בשימוש אשר לא ניתן להכשירו (השווה עם ת"פ (חי') 4390/04 מדינת ישראל נ' קרן קיסריה אדמונד בנימין דה רוטשילד ואח', תק-של 2005(3), 7087 ,עמ' 7097). יחד עם זאת, מובן כי אי מתן הצו אינו שקול כנגד מתן היתר (ברע"פ 124/01 זאב ניקר נ' מדינת ישראל פ"ד נו(3), 151 ,עמ' 155-156)", דחה בית המשפט את הבקשה למתן צו הריסה וקבע, כי: "אין מקום או הצדקה, לעת הזו, ליתן צו להריסת מבנה הקיוסק".

4.ערעור שהוגש על ההחלטה הנ"ל לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"פ 1233/06) נדחה על ידי כבוד השופט שפירא (כתוארו אז) אשר, בפסק דין שניתן על ידו ביום 5/2/2007, קבע כי אין הוא מתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו בערכאה הדיונית וכי "במקרה זה לא הוכח על ידי המערערת כי הקיוסק מהווה מטרד וכי קיים אינטרס ציבורי בהריסתו וסילוק המשיבים מהחוף ועל כן אין להתערב בקביעתו של בימ"ש קמא לפיה אין להיעתר לבקשה למתן צו הריסה לקיוסק" ולכן דחה את הערעור.