עפ"א 51192-11-14 דהן נ' מ.י. ו.מ.לתכנון ובניה שמעונים

לפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר שבע (ס.הנשיא, השופט א.ברסלר-גונן), בחע"מ 402/06, במסגרתו הורשע המערער בעבירות של בניה ושימוש במקרקעין ללא היתר, לאחר שקודם לכן נדחו טענותיו לביטול כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק, והוא נדון לעונשים של קנס בסך 120,000 ₪ ב-24 תשלומים, או 240 ימי מאסר תמורתו, התחייבות בסך 200,000 ₪, וכן צו הריסה וצו איסור שימוש במקרקעין, שכניסתם לתוקף נדחתה.

בדיון שהתקיים בפניי ביום 8.11.15, הודיע המערער כי הוא חוזר בו מהערעור על הכרעת הדין, אך מבקש כי בית המשפט יתערב בגובה הקנס שנגזר עליו ובמידת פריסתו.

בקצרה יצוין, כאמור בהכרעת הדין, כי המערער היה בר רשות, מחזיק ומשתמש בפועל במקרקעין הידועים כ"חורבת זעק", שהינו אתר ארכיאולוגי מוכרז, כאשר משנת 2004 ועד למועד הגשת כתב האישום בנובמבר 2006, בנה המערער במקרקעין, ללא היתר, מספר מבנים הכוללים: מבנה מגורים בשטח של כ-120 מ"ר, סככה המשמשת כדיר בנפח של כ-72 מ"ק, שני מגדלי מים הכוללים מיכל על גבי מתקן מתכת בנפח של כ-9 מ"ק, סככה לעופות בנפח של כ-8 מ"ר, מבנה לגנרטור בשטח של כ-3 מ"ר, ומבנה למגורים ומחסן בשטח של כ-21 מ"ר (יצוין כי המערער זוכה מעבירה הקשורה במבנה נוסף בשטח של כ-66 מ"ר).

המערער מיקד טענותיו בבית המשפט קמא, בטענת ההגנה מן הצדק, שכן לטענתו, הוא הגיע למקום השתקע והשקיע בו, בעקבות מודעה ממשלתית שקראה להתיישבות בדרום הארץ במסגרת חוות בודדים, ובעידודן של רשויות המדינה השונות (משרד החקלאות, משרד התיירות, רשות העתיקות, קק"ל והרשות המקומית), והקים את המבנים המינימליים הנדרשים על מנת לתפעל ולתחזק את המקום, אך בשלב מסוים חל שינוי במדיניות הרשויות בנוגע לחוות הבודדים בכלל, ובכלל זה כלפיו.

בהחלטת בית המשפט קמא מיום 22.3.12 נדחו טענות המערער, בעיקר לאור העובדה שכבר בשנת 2003 הוא ידע שנאסר עליו להציב מבנים במקרקעין ללא אישור רשות העתיקות, ובחודש ינואר 2004 אף קיבל התראה ממפקח בניה לגבי בניה בלתי חוקית במקרקעין, ולמרות זאת לא הסיר את המבנים, אלא אף המשיך והקים מבנים נוספים, בעת שהיה מודע לצורך בקבלת היתרי בניה.

בהכרעת הדין קבע בית המשפט קמא דברים דומים, הגם שלא התעלם מכך, שלצד זאת עד לשנת 2006 ניסו הרשויות, ובעיקר הרשות המקומית, לסייע לנאשם בקידום התכניות, בירכו על שהותו במקום, ובשלב מסוים אף שיווקו את המקום כאתר תיירותי וניתן לו רשיון עסק ליקב.

יצוין, כי במסגרת הכרעת הדין, התייחס בית המשפט קמא אף למידת אשמו של המערער (הרלוונטית גם ובעיקר לגזר הדין), וקבע:

"יש לקבוע כבר כעת כי אכן יש לייחס לו מידת אשם פחותה מהרגיל, לשלבים הראשונים שבהם קיבל ברכת הדרך וסיוע מהרשויות עצמן. העובדה שהרשויות לא פעלו לסלקו באופן מיידי ולמעשה דיברו עמו במספר שפות, מלמדת כי גם הן ראו את פעולותיו בדרגת חומרה שונה. מאידך, כבר משנת 2006 היה ברור לנאשם כי מעשהו מהווה עבירה וכי מצופה שיסיר את המבנים הבלתי חוקיים. העובדה שמאז הנאשם המשיך וממשיך עד היום לעשות שימוש במבנים, אינה ראויה למידת אשם מופחתת".

לאחר הכרעת הדין הגיעו הצדדים להסדר דיוני לעניין העונש, במסגרתו הוסכם כי יינתנו צווי הריסה ואיסור שימוש דחויים ל-9 חודשים, כי המשיבה לא תעתור להשית על המערער רכיב של מאסר, וכי יוטלו עליו התחייבות וקנס, שלגבי גובהו טענו ב"כ הצדדים באופן חופשי. בהתאם לכך, התמקד גזר הדין בעיקר בעניין גובה הקנס.

בעת קביעת מתחם העונש ההולם, התייחס בית המשפט קמא לערכים המוגנים בעבירות של בניה ושימוש ללא היתר, ולפסיקת בית המשפט העליון, המורה להחמיר עם עברייני הבניה ולאיין את התועלת הכלכלית הצומחת מביצוע עבירות אלו. עוד ציין בית המשפט קמא את הקנסות הגבוהים שניתן להטיל בגין עבירות אלו, בעיקר כשמדובר בעבירת השימוש שהינה עבירה נמשכת.

אשר לנסיבות הקשורות בביצוע העבירות התייחס בית המשפט קמא למשך השימוש במבנים שנבנו ללא היתר, כאשר גם בעת מתן גזר הדין, המשיך המערער את השימוש בהם; למספר המבנים שנבנו (הגם שנקבע בצדק כי מדובר באירוע אחד הכולל מספר מעשים) ולהיקף הבניה, ובעיקר המבנה למגורים בשטח 120 מ"ר והדיר בנפח 72 מ"ק; לעובדה שהמערער פעל ללא היתר במקרקעי הציבור, בניגוד להנחיות ולהתראות שקיבל; לעובדה שהמערער פעל לא רק מתוך שיקולים אידיאולוגיים של אהבת הארץ, אלא גם משיקולים כלכליים, שכן הוא אף מכר שירותים שונים במקום, הגם שבית המשפט קמא קבע שהתועלת הכלכלית שהפיק המערער בפועל מהמקום לא הוכחה; לעובדה שנסיונותיו של המערער לקבל היתר בניה באופן רטרואקטיבי או היתר לחוות בודדים לא צלחו, והמבנים לא הוכשרו; ולעובדה שגם לאחר שהמערער הבין כי הוא אינו זוכה עוד לתמיכת הרשויות, הוא לא חדל ממעשיו והמשיך בהקמת מבנים נוספים כדי להעמיק את פעילותו הכלכלית במקום.

עוד קבע בית המשפט קמא, כי אין מדובר במקרה בו יש לייחס למערער מידת אשמה מופחתת, שכן לפחות משנת 2006, היה לו אשם מלא בבניה הבלתי חוקית ובשימוש במבנים, כאשר גם במהלך ניהול ההליך המשפטי הוא המשיך לפעול במקום, לרבות פעילות מסחרית וכלכלית.