עפ"א 49558-07-15 גיפשטין נ' תל אביב ואח'

מבוא

1. לפניי בקשה לעיכוב ביצוע צו הריסה מנהלי (להלן: "הצו") עד להכרעה בערעור אשר הוגש ביום 23.7.15. מדובר בצו הריסה מנהלי שהוצא ביום 27.3.14 כנגד בניה ללא היתר בשטח של כ- 34 מ"ר על גג ביתו של המבקש.

   להלן אפרט תחילה את עיקרי השתלשלות ההליכים.

   המבקש הגיש בקשה לביטול הצו בבית המשפט קמא, וביום 19.5.2014, בהסכמת הצדדים, הבקשה נמחקה ומועד כניסת הצו לתוקף נדחה ליום 3.7.2014. בהמשך, הוגשו בקשות נוספות לדחיית מועד כניסת הצו לתוקף, שלהן נעתר בית המשפט קמא. בין לבין, בקשת המבקש להיתר להכשרת הבנייה בגינה הוצא הצו, נדחתה בהחלטת הוועדה המקומית מיום 4.2.15, וערר על כך הוגש ביום 8.3.15. ביום 24.3.15 נמסר למבקש כי בשל סיום תפקידו של יו"ר ועדת הערר ואי-מינוי יו"ר חדש, הדיון בערר יתעכב לפרק זמן של מספר חודשים. ביום 28.5.15 דחה בית משפט קמא בקשה למתן ארכה נוספת; ערעור על החלטה זו נדחה ביום 21.6.15 ומועד כניסתו לתוקף של הצו נקבע ליום 28.6.15 [עפ"א 19112-06-15 גיפשטיין נ' עיריית תל-אביב (21.6.15)].

   ביום 26.6.15 פנה המבקש לבית המשפט קמא והגיש בקשה נוספת למתן ארכה לביצוע הצו ובה העלה טענה חדשה, ולפיה הריסת הבניה נשוא הצו תגרום לנזק קונסטרוקטיבי במבנה כולו, כאמור בחוות הדעת מטעמו, של אינג' וקסלר, מיום 25.6.15.

   ביום 8.7.15 ניתנה החלטה בבית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב, על ידי כב' השופט א' ברקאי, הדוחה את הבקשה הנוספת לעיכוב ביצוע הצו, תוך שנקבע כי הצו ייכנס לתוקף ביום 22.7.15 (להלן: "ההחלטה"). על ההחלטה הגיש המבקש ביום 23.7.15 ערעור לבית משפט זה ובמקביל גם בקשה בהולה להורות על עיכוב ביצוע הצו עד להכרעה בערעור (להלן: "הבקשה").

   עיקרי טענות הצדדים

2. בטיעוניו של ב"כ המבקש, בכתב ובע"פ, הוא הדגיש, בין היתר, כי קיימות נסיבות חדשות, אשר התגלו לאחר מתן פסק-הדין בערעור הראשון (עפ"א 19112-06-15 הנ"ל) ואשר עולות מחוות הדעת ההנדסית החדשה מטעם המבקש, שלפיה עלול להיגרם למבנה נזק קונסטרוקטיבי קשה, יהיה צורך בתכנון ושיפוץ מאסיבי שיעלה סכום לא מבוטל ועד להשלמת התכנון לא ניתן יהיה להתגורר בבית כולו. לטענת ב"כ המבקש, המבקש הינו אדם תמים אשר שכר את שירותיו של אדם מקצועי ואשר סמך על דברי האחרון כי הטיפול בנושא הבניה ומתן ההיתרים נעשה כדת וכדין וכי הצו אשר הוטל כנגדו יוסר בהמשך.

   בנוסף, נטען כי הועדה המקומית טעתה כשדחתה את בקשת המבקש וכי לפי סעיף 152(ג) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), על ועדת הערר להחליט בערר תוך שלושים ימים מיום הגשתו, וחרף זאת הועדה עדיין לא התכנסה לדון בעניין. נסיבה זו מצדיקה את עיכוב ביצוע הצו לתקופת הערעור, כל שכן כשיש סיכוי גבוה לקבלת הערר.

   לטענתו של ב"כ המבקש, טעה בית המשפט קמא כשלא איזן כדבעי בין האינטרס הציבורי לבין אינטרס המבקש ובני ביתו. הוא הוסיף כי על פי תקנה 3 לתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשות לעניין צו הריסה מנהלי), תש"ע – 2010 (להלן: "התקנות"), "דיון בבקשה לביטול צו או בבקשה לעיכוב ביצוע צו יתקיים בתוך שבעה ימים ממועד הגשת הבקשה". לטעמו של ב"כ המבקש, מתקנה זו עולה כי אין להכריע בבקשה לביטול או לעיכוב צו הריסה מנהלי, אלא במעמד הצדדים.

   כן הוטעם כי חלים בענייננו סדרי הדין הפלילי, כפי שנקבע בע"פ 1331/13 פור נ' עיריית תל-אביב (להלן: "עניין פור"), שבו ציינה כב' השופטת ד' ברק-ארז כי על בקשה לעיכוב ביצוע חל סעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 (להלן: "חסד"פ"), המורה כי "לא יידון אדם בפלילים אלא בפניו", ולכן הערעור דשם התקבל והדיון הוחזר לבית המשפט קמא, לדיון בבקשה לעיכוב ביצוע צו ההריסה במעמד הצדדים. בעניין זה ב"כ המבקש הפנה גם לעפ"א (מרכז) 11424-10-09 דרי נ' ועדה מקומית לתכנון יהוד (26.10.09).

   ב"כ המבקש הדגיש כי במקרה דנן בית המשפט קמא העביר את הבקשה לעיכוב הביצוע לתגובת המשיבה, אולם לפני שהיא ניתנה, הוחלט לדחות את הבקשה ללא קיום דיון במעמד הצדדים, כאמור בהחלטה (מיום 8.7.15). בכך נפגע המבקש, שכן אילו התקיים דיון במעמד הצדדים, המבקש היה יכול לשכנע את בית משפט קמא בנחיצות מתן עיכוב הביצוע, בגין הנסיבות החדשות שהתגלו. ב"כ המבקש הוסיף כי לא הוגשה חוות דעת מומחה נגדית מטעם המשיבות וכן הוסיף כי תקנה 4 לתקנות, שעליה ביקשו ב"כ המשיבות להסתמך, אינה רלוונטית לענייננו, ומכל מקום, כי סעיף 126 לחסד"פ גובר על כל תקנה.

   ב"כ המבקש הטעים כי מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובת המבקש; הנזקים העלולים להיגרם כתוצאה מביצוע הצו, כמפורט בחוות הדעת ההנדסית, הינם אדירים ועלול להיווצר סיכון לבני המשפחה אשר דרים בבית. לטענתו, האיזון הראוי הוא המתנה להכרעת ועדת הערר או להכרעה בערעור, והוא הוסיף כי הוא סבור שהדיון בוועדת הערר יתקיים עוד לפני הדיון בערעור. לכן, נטען כי מן הראוי לעכב את ביצוע ההריסה עד לקיום הדיון בערעור, בו יבקש להחזיר את הדיון לבית משפט קמא לאור הפגמים שנפלו בהחלטה, כאמור לעיל.

3. מנגד, באות-כוח המשיבות טענו, בכתב ובע"פ, כי מדובר בבקשת סרק ובערעור סרק. הבקשה נסובה סביב ערעור שני במספר, בפרשה אשר נדונה כבר בפני שתי ערכאות, שדחו את טענות המבקש. ב"כ המשיבות טענה כי בדין לא התקיים בבית משפט קמא דיון במעמד הצדדים, מאחר שבתקנה 4(ב) לתקנות נקבע כי "החליט בית המשפט כי הבקשה אינה מצריכה דיון במעמד הצדדים, יכריע בבקשה בהחלטה מנומקת בכתב". על כן, בית המשפט קמא היה רשאי להכריע בבקשה בלא צורך בקיום דיון במעמד הצדדים, כל עוד נימק החלטתו. באת-כוח המשיבות הזכירה כי בשעתו התקיים דיון במעמד הצדדים; וטענה כי לאחר מכן הוגשה בקשה לארכה, וכי החובה לקיים דיון במעמד הצדדים אינה חלה כשמוגשת בקשה לארכה.

   כמו כן, נטען על ידי ב"כ המשיבות, בהתייחס לסעיף 126 לחסד"פ, כי אין אנו מצויים בהליך פלילי אלא בהליך מנהלי, וכן נטען כי הפנייתו של ב"כ המבקש לע"פ 1331/13 הנ"ל בעניין פור אינה רלוונטית כלל וכי ההחלטה של כב' השופטת ד' ברק-ארז בעניין פור היא שגויה. עוד הוסיפה ב"כ המשיבות כי קיימת פסיקה ענפה הקובעת כי בתיקים מסוג זה אין כל חובה לזמן את הצדדים לדיון בבקשה למתן אורכה.