עפ"א 49031-02-14 אלפרסי נ' מדינת ישראל

לפני ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בתל–אביב שניתן בת.פ. 405/01/11 (כב' השופטת מי-טל אל-עד קרביס). הערעור מופנה הן כלפי הכרעת הדין מיום 6.10.13, הן כלפי גזר- הדין מיום 5.1.14 והן כלפי החלטה מיום 7.2.13 אשר דחתה הטענה כי אין להשיב לאשמה.

כנגד המערער הוגש ביום 13.1.11 כתב אישום שעניינו שימוש חורג, עבירה לפי סעיפים 145 ו-204(ב) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה"). בכתב האישום נרשם כי ביחידה בשטח 53 מ"ר, המצויה בקומת הקרקע בבניין ברחוב בן יהודה מס' 211 בתל – אביב, אשר נבנה על פי היתר בניה מס' 400 (להלן: "היחידה") הותר השימוש לצרכי שני משרדים. בביקורת שנערכה ביום 1.9.10 נמצא כי נעשה ביחידה שימוש לצרכי מגורים, שימוש אשר לו לא ניתן היתר. המערער הוא בעל היחידה והאחראי לשימוש בה.

המערער טען בישיבת ההקראה בבית משפט קמא שהתקיימה ביום 11.9.11, באמצעות בא-כוחו, כי "מדובר במקום שהוא בית מגורים מאז ומתמיד. אמנם בהיתר הבניה צוין משרדים אך כבר בתעודת הגמר שניתנה לפני קום המדינה היה ברור שאין שם משרדים אלא מגורים. הלקוח שלי קנה דירה ולא משרד ולא שינה דבר וקיבל על כך אישור עירייה". נוכח טענה זו נקבע התיק לשמיעת ראיות.

ביום 4.11.12 נשמעה עדות המפקח מטעם המשיבה, מר רזניקוב, אשר הגיש מסמכי דו"ח ביקורת שערך במקום ומסמכים מתיק הבניין. בסיום עדותו טען המערער כי, בהתאם לסעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב – 1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי"), אין להשיב לכתב האישום. הצדדים טענו בעל-פה בנושא זה. ביום 7.2.13 דחה בית משפט קמא את הטענה. בית משפט קמא קבע כי די בהיתר הבניה שהוגש, בו השימוש למגורים אינו שימוש מותר באותה יחידה, ובעדות המפקח מטעם המשיבה, כי במועד הביקורת נעשה שימוש למגורים, כדי למלא אחר חובת המשיבה להביא ראיות לכאורה לאשמת המערער, כאשר אין חולק שהמערער הוא בעל היחידה.

ראיות המערער נשמעו ביום 7.4.13 כאשר במסגרת זו העידו המערער ועד נוסף מטעמו, מר רן פרסברג, אשר, כמיופה כוח של בעליה הקודמים של היחידה, מכר את היחידה למערער. במועד זה סיכמו הצדדים בעל-פה.

במסגרת הכרעת- הדין שניתנה ביום 6.10.13 הרשיע בית משפט קמא את המערער בעבירה שיוחסה לו.