עפ"א 47236-11-14

לפניי ערעור על פסק דין בית משפט קמא בתיק 8952-09-11, בית משפט נתניה, כב' השופטת בדימוס, ריבי צוק, במסגרתו הורשעו המערערים בעבירות שיוחסו להם כאמור בסעיפים 2(א) ו-2(ב) לכתב האישום ובית המשפט גזר עונשו של המערער 1 למאסר על תנאי בן 45 יום למשך שנתיים, 10,000 ₪ קנס והתחייבות כספית על סך 5,000 ₪ למשך שנתיים; על המערערים 2 ו-3, גזר מאסר על תנאי בן 30 יום למשך שנתיים, 6,000 ₪ קנס לכל אחד מהם והתחייבות כספית על סך 3,000 ₪ לכל אחד מהם למשך שנתיים, שלא יעברו על עבירות על פי חוק התכנון והבנייה.

הערעור נסב על ההרשעה ועל חומרת העונש.

קודם לתיק נשוא ערעור זה, הוגש כתב אישום כנגד המערערים, תיק עמ"ק מספרו 14100-04-09, במסגרתו הורשעו המערערים בהסדר טיעון ונגזר עונשים של המערערים 1 ו-2 לקנס בסך 3,500 ₪ לכל אחד מהם, על המערער 3 הוטל קנס בסך 1,000 ₪ והוטלה התחייבות על כל אחד מהמערערים בסך 5,000 ₪, וצו הפסקת שימוש למגורים באופן מיידי, וצו הפסקת שימוש לבית כנסת שמועד כניסתו לתוקף נדחה ליום 1.1.11.

הצווים לא קויימו ובגין כך הוגש כתב אישום נשוא ערעור זה.

בית משפט קמא זיכה המערערים משימוש למגורים, הרשיעם בשימוש כבית כנסת ובאי קיום צו סגירת החלון, ומכאן הערעור שלפניי.

בנימוקי הערעור

1.בית משפט קמא טעה, משלא קיבל טענת המערערים, כי "אין להשיב לאשמה".

המאשימה לא הביאה ראיה פוזיטיבית לשימוש בנכס השני – כבית כנסת, במועד ביקורם של עדי התביעה במקום, לא היה שימוש בפועל כבית כנסת.