עפ"א 39867-10-16 איזראילוב נ' עירית תל-אביב-יפו

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים מיום 08.11.15, לפיו הורשע המבקש בעקבות הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעבירה של שימוש חורג ללא היתר, עבירה לפי סעיפים 145 ו-204(ב) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965, ולתקנות התכנון והבניה (עבודה ושימוש הטעונים היתר), התשכ"ז – 1967. על הנאשם נגזר קנס בסך 27,500 ₪, ותשלום אגרת בניה בסך 4,200 ₪. כן ניתן צו להתאמת השימוש בנכס להיתר, אשר נכנס לתוקפו ביום 01.04.16.

כתב האישום הוגש נגד 6 נאשמים, בעליהם של בניין ברחוב גאולה 33 בתל אביב, ובמסגרתו נטען כי עשו שימוש חורג בנכס. על פי עובדות כתב האישום, לפי היתר הבנייה שחל על הנכס הותר להשתמש בקומה א' ובקומה ב' של הבניין לצרכי 2 דירות מגורים בלבד בכל קומה. חרף כך, בקומה א' נעשה שימוש לצרכי 8 יחידות דיור נפרדות, ובאחת מהדירות בקומה 2 נעשה שימוש לצרכי 2 יחידות דיור נפרדות, באופן שמהווה שימוש חורג. בטרם נשמעו הוכחות בתיק, הגיעו הצדדים להסדר טיעון לפיו הנאשמים יודו ויורשעו בעובדות כתב האישום, ויוטל עליהם עונש מוסכם. בהתאם להסדר זה, הודה והורשע המבקש, ועונשו נגזר כאמור לעיל.

טענות המבקש

טענתו המרכזית של המבקש היא לקיומם של פגמים משמעותיים שנפלו בהליך שהתנהל בפני בית המשפט קמא, באופן שמחייב בחינה מחודשת על ידי ערכאת הערעור וביטול הרשעת המבקש. כך נטען כי מסמכי הרישוי אשר צורפו לכתב האישום, ושעל בסיסם הורשע המבקש, זויפו, וכי למעשה השימוש שנעשה בבניין תאם את ההיתרים אשר חלו על הבניין. כן טוען המבקש כי באתר עיריית תל אביב הופיע עד לאחרונה תיעוד של ההיתרים שעל בסיסם נעשה השימוש בבניין, וכי לאחר פנייתו לעיריית תל אביב בנושא נמחקו במפתיע ההיתרים האמורים מאתר העירייה.

עוד נטען כי הרשעת המבקש התאפשרה הודות לכשל בייצוגו, באשר סניגוריו בערכאה קמא לא טרחו לברר את המצב התכנוני לאשורו טרם ההגעה להסדר טיעון. צוין כי מספר חודשים לאחר ההרשעה עמדו עורכי דינו של המבקש על טעותם ופנו בנושא לבית המשפט אשר הרשיע את המבקש, אך נדחו בטענה שכבר ניתן פסק דין בנושא. בא כוח המבקש הוסיף כי בתאריך 18.07.16 אף פנה בנושא באופן אישי למשיבה, אך לא זכה לכל מענה.

באשר לאיחור בהגשת הערעור, נטען בקצרה כי היות המבקש אזרח בריטי, ופטירת אמו לאחרונה, סירבלו ועיכבו את הטיפול בתיק.

טענות המשיבה

המשיבה מבקשת לדחות את טענתו של המבקש לפיה לא נעשה שימוש חורג בנכס, ומפנה לעניין זה להודאתו של המבקש בעובדות כתב האישום, ולפסק בורר שניתן במסגרת סכסוך אזרחי בין הנאשמים, ממנו עולה בבירור כי הנאשמים, ובהם המבקש, היו מודעים לשימוש החורג שנעשה בבניין.