עפ"א 36617-02-16 ואח' כוכבי נ' מדינת ישראל ואח'

בפני שני ערעורים מאוחדים, האחד ערעור שהגיש המערער על הכרעת הדין של בית המשפט לעניינים מקומיים ברמת גן מיום 18.1.2016, לפיה הורשע המערער בעבירה של חניית רכב על מדרכה שלא במקום שהוסדר להעמדת רכב וחנייתו, בהתאם להוראות סעיף 5(ה)3 לחוק העזר לרמת גן (העמדת רכב וחנייתו) התש"מ – 1980 (להלן: "חוק העזר").

הערעור שכנגד הוגש על ידי המאשימה נגד קולת העונש שגזר בית משפט קמא על המערער/משיב, קנס בסך 250 ₪.

השתלשלות העניינים:

המערער הודיע למאשימה כי ברצונו להישפט והוגש נגדו כתב אישום אשר ייחס לו הפרה של הוראות סעיף 5(ה)3 לחוק בכך, שהחנה על המדרכה שלא כדין גרור שבבעלותו. בית משפט, לאחר שמיעת ראיות, קבע כי הוכח בפניו שהגרור חנה על מדרכה, לאור מבחני המיקום והייעוד וכי המערער לא הוכיח כל זיקת בעלות לבניין ואף לא הוכיח שהמדרכה נשוא הדיון, נכללת ברכוש המשותף של הבניין דנן.

עוד נקבע כי המערער לא טען ולא הוכיח כי הוא זכאי לסגור או לחסום את מתחם המדרכה.

כאמור, המערער הורשע בעבירה נשוא הדיון, ובית משפט קמא הטיל עליו קנס בסך 250 ₪ לאחר שהתרשם, כי המערער ניהל את משפטו "מתוך תחושה שהצדק עמו..."

להלן טענות המערער בקליפת אגוז:

1.טעה בית משפט קמא כאשר קבע כי המערער לא הוכיח שהמדרכה נכללת ברכוש המשותף של הבית המשותף.

2.טעה בית משפט קמא כאשר קבע, כי המערער לא הוכיח זיקת בעלות לדירה ו/או חנות בבניין דנן.

3.בית משפט קמא פסק בניגוד לפסק הדין המנחה שניתן בבית משפט המחוזי מרכז עפ"א 5584/08/10 במחלוקת זהה למחלוקת נשוא הדיון.

ב"כ המאשימה טוענת כדלקמן: