עפ"א 33468-09-15 שוקר נ' ועדה מקומית לתכנון רעננה

1.לפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בכפר סבא בתו"ב 7440-12-13 במסגרתו הורשע המערער ביום 2.2.15 בביצוע עבירה של אי קיום צו ודינו נגזר ביום 18.6.15 ל- 6 חודשי מאסר על תנאי, קנס כספי בסך 40,000 ₪, התחייבות בסך של 40,000 ₪ וכן צו הריסה שייכנס לתוקפו ביום 18.8.15.

העובדות הצריכות לעניין

2.ביום 14.9.00 הורשע המערער על פי הודאתו בעובדות כתב אישום שהוגש נגדו בבית משפט לעניינים מקומיים כפר סבא, בעמ"ק 6102/00, בביצוע עבודות בניה ללא היתר, במקרקעין הידועים כגוש 7655 חלקה 205 ברעננה (להלן: "המקרקעין"). קרי הקמה ללא היתר, בשנת 1999 של מחסן פח איסכורית בשטח של כ-30 מ"ר המשמש למגורים (להלן: "המחסן" או "המבנה"). ביום 14.9.00 נגזר דינו של המערער והוטל עליו קנס בסך של 3,500 ₪ וכן צו הריסה למבנה אשר תוקפו מיום 13.3.01 (להלן: "צו ההריסה" ולהלן כלל האמור לעיל: "ההליך הראשון").

3.המערער לא קיים את צו ההריסה ועל כן הוגש נגדו כתב אישום לבית משפט קמא, בתו"ב 49202-06-12 שייחס לו עבירה של אי קיום צו (להלן: "ההליך השני").

בדיון שהתקיים ביום 11.10.12 עתרה ב"כ המערער להורות על תיקון כתב האישום, באופן ששטח המחסן, נושא צו ההריסה, יופחת מ-30 מ"ר ל- 24 מ"ר. עוד עתרה לתיקון כתב האישום בהקשר לקירות המחסן בציינה: "במחסן שבנדון קיר אחד הוא קיר שחופף למחסן שנמצא בהיתר, הקיר השני זה קיר שגובל במבנה נייד ולכן מדובר בשני קירות בלבד מאיסכורית." (להלן: "התיקון הנוסף").

במועד הדיון הנדחה, 27.12.12 הסכימה ב"כ המשיבה כי כתב האישום יתוקן באופן ששטח המחסן יופחת ל-24 מ"ר ובית משפט קמא הורה כאמור. עם זאת התנגדה לתיקון הנוסף .

כמו כן ובאותו מעמד מצא בית משפט קמא להרשיע את המערער נוכח תגובתו לכתב האישום ולגזור את דינו לקנס בסך של 10,000 ₪, להתחייבות בסך של 20,000 ₪ וכן לצו ההריסה שתוקפו מיום 1.2.13.

4.על פסק הדין נושא ההליך השני הוגש ערעור לבית משפט זה, בעפ"א 13247-02-13 (להלן: "הערעור"). במהלך הדיון בערעור ולאור דברי בית המשפט, חזר בו המערער מהערעור.

5.ביום 8.12.13 הוגש לבית משפט קמא כתב האישום בהליך נושא הערעור (להלן: "ההליך השלישי"). במסגרתו נטען כי בביקורת שנערכה במקרקעין ביום 8.7.13 עלה כי המערער ממשיך לעשות שימוש במבנה ולא קיים את צווי ההריסה נושא התיק הראשון והשני כמתחייב, למעט פירוק החלק התחתון של הקיר, בחזית הדרומית של המבנה העשוי מאיסכורית שהוחלף לקונסטרוקציית ברזל ורשת צל.

6.המערער כפר במיוחס לו בהליך השלישי וטען כי צו ההריסה לוקה בחוסר בהירות ולמיטב הבנתו חל על חלקו התחתון של המבנה בלבד. כמו כן טען כי היה בפירוק קירות האיסכורית של המחסן כדי למלא אחר צו ההריסה.

7.בהכרעת הדין דחה בית משפט קמא את טענת המערער בדבר תחולת ההריסה על הקומה התחתונה של המבנה בלבד. עוד נקבע כי גם אם יצא מנקודת הנחה כאמור, אין בפעולות בהן נקט המערער בהקשר לקומה זו כדי לעלות כדי קיום צו ההריסה. שכן אף לשיטת המערער בעדותו, לכל היותר הסיר את האיסכורית ששימשה לקירוי המחסן, בקירות הדרומי והצפוני של הקומה התחתונה (להלן: "הפירוק") ואולם תוך שהותיר על כנם את הקירות עצמם, באופן המאפשר, אף לשיטתו, להמשיך ולעשות שימוש במחסן, בניגוד לצו ההריסה.

כמו כן קבע בית משפט קמא כי גם אם טעה המערער לסבור כי צו ההריסה מתייחס רק לקומה התחתונה של המבנה, לא יהא בכך כדי להקים סייג לאחריותו הפלילית, בשל טעות במצב הדברים או טעות במצב המשפטי (להלן: "הסייג"). שכן עלה שאין המדובר בטעות בתום לב, נוכח העובדה שהמערער נמנע מלקיים את צו ההריסה, כמיטב הבנתו, במשך עשור ועשה כן רק לאחר שהורשע בהליך השני.

נימוקי הערעור

8.טעה בית משפט קמא בדחותו את טענת המערער כי צו ההריסה חל אך על הקומה התחתונה, בהתעלמות מוחלטת ממהות כתב האישום בהליך הראשון ומטיעוני המערער ותוך העדפת עדויות המשיבה.

9.טעה בית משפט קמא בקבעו כי אף לשיטת המערער, ממילא לא היה בפירוק כדי לקיים את צו ההריסה.

10.טעה בית משפט קמא משנסמך על הליך מנהלי שהתקיים בהקשר לקומה העליונה, שלא חפף למועד ההליך השלישי ואף אינו ממין עניינו (להלן: "ההליך המנהלי"). ובכל מקרה מילא המערער אחר כל תנאי ההליך המנהלי ופירק לשביעות רצונה של המשיבה, את התוספת שבנה, על פי הסכמה שגובשה עם גורמים מטעמה.

11.המשיבה התעמרה במשיב ונקטה כלפיו בהליכים, שנמנעה מלנקוט בהם בהקשר לאחרים שעניינם זהה לשלו (להלן: "האכיפה הבררנית").