עלאוי נ' ועדה מקומית לתכנון ובנייה עירון

בפניי ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים בחדרה (כב' השופט י' גולדברג) (להלן: "בית משפט קמא") מיום 14.1.18, אשר ניתנה במסגרת תיק תו"ב 8810-08-12 (להלן: "התיק העיקרי"), ושלפיה נדחתה בקשת המערער לעיכוב ביצוע צו הריסה של בית מגורים שנבנה ע"י המערער במקרקעין, בכפר קרע, שייעודם חקלאי (להלן: "המבנה"), צו אשר ניתן במסגרת גזר הדין בתיק העיקרי מיום 26.2.14.

מועד ביצוע צו ההריסה נדחה מספר פעמים ועניינו של המערער נדון במספר ערכאות, כאשר לאחרונה ניתן ביום 30.7.17 פסק דין מקיף ומפורט של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ת' שרון-נתנאל) (להלן: "פסק הדין") ובו דחה בית המשפט ערעור שהוגש על החלטה קודמת של בית המשפט קמא מיום 5.5.17, שבה נדחתה בקשה קודמת של המערער להארכת מועד לכניסת תוקפו של צו ההריסה.

על פסק הדין הוגשה בקשת רשות ערעור וביום 27.12.17 ניתנה החלטתו של בית המשפט העליון (להלן: "ההחלטה") אשר אישרה את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ודחתה את בקשת רשות הערעור.

בפסק הדין נקבע כי "הכלל היה ונותר – צו הריסה יש לקיים במועד ועיכוב ביצועו ייעשה רק במקרים חריגים" (סעיף 33 לפסק הדין).

עוד נקבע, כי בכדי שיעוכב ביצועו של צו כאמור נדרש כי מבקש העיכוב יצביע על "אופק תכנוני", דהיינו כי קיימת סבירות גבוהה לכך שהבנייה שבגינה הוצא צו ההריסה תאושר ע"י רשויות התכנון והבנייה.

באשר לאופק התכנוני הנדרש נקבע בפסק הדין כי "ניתן יהיה לומר כי קיים אופק תכנוני לגבי בנייה שבוצעה בהם, רק אם כבר הופקדה לגביהם תכנית מפורטת, רק כאשר מדובר במבנה למגורים ורק אם מבקש הארכה יכול להראות שהבנייה הבלתי חוקית נמצאת בתחומי הקו הכחול ובתחומי שטח הבינוי למגורים של התכנית וכי הסיכויים להכשרת הבנייה, כפי שהיא, הם ברמה של סבירות גבוהה" (סעיף 35 לפסק הדין).

בית המשפט המחוזי בחן בפסק דינו את התקיימות התנאי שפורט לעיל, וקבע כי בעניינו של המערער לא התקיימו התנאים הנדרשים לצורך עיכוב צו ההריסה, וזאת בין היתר מאחר וטרם הופקדה תכנית מפורטת, לא הוצג כל מסמך המראה כי הבנייה הבלתי חוקית שבנה המערער תימצא בסופו של דבר בשטח לבנייה (ולא בשטח שייועד לדרכים, או לשצ"פ וכדומה), ואף לא הונחה כל תשתית על פיה ניתן להעריך, בסבירות כלשהי (ובוודאי לא בסבירות גבוהה) כי ניתן יהיה להכשיר את המבנה, כפי שהוא (סעיף 37 לפסק הדין).

בית המשפט העליון דחה כאמור את בקשת רשות הערעור, ובין היתר קבע כי לא נפל כל פגם בפסק הדין המצדיק את התערבותו של בית המשפט העליון, וכי "רחוקה הדרך עד שניתן יהיה לדבר על הכשרת המבנה שהוקם על ידי המבקש, ונראה כי כל מטרתו היא "למשוך את הזמן" ללא כל הגבלה, שמא ניתן יהיה להכשיר בעתיד את המבנה" (סעיף 8 להחלטה).

עוד יצוין כי בהחלטה נקבע "תמים דעים אני עם בית המשפט המחוזי כי אין להכיר, ככלל, בקיומו של "אופק תכנוני" אלא אם הוצגה תכנית מפורטת שהופקדה המתייחסת למבנה מגורים, וכאשר ברור כי אותה תכנית מתייחסת למקרקעין שניתן להכשירם לבנייה" (שם).