עפ"א 20845-03-17 עיריית קרית אתא- ח.פ 500268008 נ' שטיינר

1.בפניי ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים בקריות, שניתנה ביום 26.1.17 ע"י כבוד השופט עמית, ד"ר מרדכי ארגמן (להלן: בית משפט קמא) בתיק עמ"א 54624-09-16, במסגרתה נעתר בית משפט קמא לערר שהגישה המשיבה ביום 22.9.16 וקבע, כי החלטת מועצת עיריית קריית אתא שניתנה ביום 24.7.13, מכוח סעיף 9 לחוק הרשויות המקומיות (שימוש ארעי במגרשים ריקים) תשמ"ז- 1987 (להלן :חוק הרשויות המקומיות או החוק) , אינה מהווה, בהתאם לחוק, צו לתפיסת מגרש.

רקע עובדתי והשתלשלות העניינים

2. המשיבה היא הבעלים של חלקת קרקע בשטח של 643 מ"ר, הידועה כחלקה 244 בגוש 11017, והמצויה מדרום לרחוב שבטי ישראל במרכז העיר קריית אתא (להלן: החלקה או המגרש). החל משנת 1983 משמשת החלקה את המערערת כמגרש חניה, וזאת על פי צו, שתוקפו למשך 5 שנים, אשר הוצא מכוח חוק הרשויות המקומיות, ואותו חידשה המערערת מעת לעת.

3.ביום 26.5.08 הוציאה המערערת צו ארעי למגרש שתוקפו עד לשנת 2013 (להלן: הצו משנת 2008). ביום 26.6.13 הודיעה המערערת, באמצעות מנכ"ל העירייה, למשיבה בדבר הארכת תוקפו של הצו משנת 2008, זאת בחמש שנים נוספות. המשיבה הגישה ערר לבית משפט קמא, במסגרת תיק עמ"א 60015-07-13 (להלן: הערר הראשון), בטענה כי ההודעה הנ"ל אינה מהווה צו, כהגדרתו בחוק. ביום 23.7.14 ניתנה החלטת בית משפט קמא בערר הראשון, ובמסגרתה נקבע, כי אין בהודעת מנכ"ל העירייה מיום 26.6.13, כדי להוות צו שכן הוצאתו אינה מצויה בסמכותו של המנכ"ל. צוין כי סמכות זו נתונה, על פי חוק הרשויות המקומיות, למועצה בלבד.

4.בהמשך לאמור לעיל, החליטה המערערת לקיים ישיבה במועצת העיר ולקיים למשיבה שימוע לעניין הארכת תוקפו של הצו. ביום 17.7.13 נערך למשיבה שימוע, ולאחר השימוע התקיימה ביום 24.7.13 ישיבת מועצת העיר, ובמסגרתה "הוחלט, פה אחד, לאשר החלת צו על פי חוק הרשויות המקומיות (שימוש ארעי במגרשים ריקים) על חלקות 244,242,241 , בגוש 11017" (להלן גם: החלטת המועצה).

5.ביום 24.7.14 לאחר מתן פסק הדין בערר הראשון, פנה ב"כ המשיבה לב"כ המערערת וביקש ממנו לתאם עם המשיבה מועד למסירת החזקה במגרש. במענה למכתב הנ"ל, שלחה המערערת ביום 29.7.14, את תגובתה לפנייה הנ"ל, תוך שהבהירה כי בהינתן החלטת המועצה מיום 24.7.13, המהווה צו ארעי בהתאם לחוק הרשויות המקומיות, הרי שאין בכוונתה למסור את החזקה במגרש לידי המשיבה.

6.בעקבות מכתבה הנ"ל של המערערת, הגישה המשיבה ערר נוסף לבית משפט קמא שנידון במסגרת,תיק עמ"א 2928-09-14 (להלן: הערר השני). המשיבה עתרה בערר הנ"ל כי בית המשפט יקבע כי המכתב ו/או הפרוטוקול מיום 24/07/13 ו/או כל החלטה או הודעה אחרת מטעם המערערת, אשר ניתנו עד למועד הגשת הערר, אינם מהווים צו נדרש כחוק. ביום 10.9.14 הגישה המערערת בקשה לסילוק על הסף של הערר השני. בו ביום, הורה בית משפט קמא על סילוק הערר על הסף בציינו, כי מכתבו של ב"כ המערערת מיום 29.7.14 אינו אלא מענה למכתבו של ב"כ המשיבה מיום 24.7.14 ואין הוא מהווה צו כלשהו. מטעם המשיבה לא הוגש ערעור על החלטת בית משפט קמא שניתנה, כאמור, בערר השני.

7.כאן יצוין, כי טרם נדון הערר הראשון, הגישה המשיבה תביעה לבית משפט השלום בקריות, ובמסגרתה עתרה, בין היתר, לחייב את המערערת בתשלום דמי שימוש ראויים עבור המגרש. בהתבסס על החלטת בית המשפט בערר הראשון, הגישה המשיבה בקשה לתקן את תביעתה הנ"ל. ביום 8.10.15 ניתנה החלטת בית המשפט, הדוחה את בקשת המשיבה לתיקון כתב התביעה (החלטתה של כב' השופטת לובנה שלאעטה-חלאילה ב-ת"א 12-13 -127423). המשיבה סירבה להשלים עם ההחלטה שניתנה, כאמור במסגרת בקשתה לתיקון כתב התביעה והגישה לבית משפט זה בקשת רשות ערעור במסגרת תיק רע"א 16583-11-15. בהחלטה בבקשה הנ"ל שניתנה ביום 23.12.15 ע"י כב' השופט בטינה טאובר נקבע: "יתר על כן ולמעלה מן הצורך, סבורני, כי דין הבקשה למתן רשות ערעור להידחות גם לגופם של דברים. עיון בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים [צ"ל: מקומיים-ר.ב.] בערר הראשון, מלמד, כי יריעת המחלוקת שנפרשה בפניו עניינה בהחלטת מנכ"ל המשיבה להורות על הארכת הצו. בית המשפט לעניינים מקומיים קבע אמנם בסוגיה זו, כי החלטת המנכ"ל אינה יכולה לעמוד, מכיוון שזו התקבלה שלא כדין. ואולם, אין בכך כדי ללמד דבר על חוקיותה של ההחלטה שהתקבלה ביום 24/07/13 לאחר שהתאספה מועצת המשיבה וקיבלה החלטה על הארכת הצו. בנסיבות אלה, משנמנעה המבקשת מלערער על החלטת מליאת מועצת המשיבה מיום 24/07/13, ברי, כי צו זה עומד בעינו, ואין בהחלטת בית המשפט לעניינים מקומיים כדי להצדיק את תיקון התביעה במתווה שבו התבקש התיקון" (סעיף 27 להחלטה הנ"ל). יוער בנקודה זו כי לאחר מתן ההחלטה מושא הערעור בתיק זה, נעתר בית משפט השלום בקריות לבקשת המשיבה להפסקת התובענה בתיק הנ"ל, והורה בדבר הפסקת התובענה, ללא צו להוצאות, זאת בפסק דין שניתן ביום 16/2/17, ואשר העתק הימנו צורף לתגובת המשיבה לערעור זה.

8.ביום 22.9.16 הגישה המשיבה לבית משפט קמא ערר שלישי (הערר מושא הדיון שבפנינו), ובמסגרתו ביקשה המשיבה כי בית משפט קמא יקבע כי החלטת המועצה אינה מהווה צו, כנדרש בחוק הרשויות המקומיות (להלן: הערר השלישי). המערערת בתגובתה לערר השלישי, טענה כי פסק הדין בערר השני, במסגרתו נדחתה טענת המשיבה בעניין החלטת המועצה, מהווה מעשה בי– דין, ולפיכך מנועה המשיבה מלשוב ולעלות טענות אלו. עוד נטען ע"י המערערת, כי המועד להגשת ערר על החלטת המועצה, חלף זה מכבר, ועל כן יש לדחות על הסף את הערר השלישי. בקשת המערערת לדחיית הערר השלישי על הסף נדחתה, ללא הנמקה, ע"י בית משפט קמא בהחלטתו שניתנה ביום 9.11.16. המערערת ערערה בבית משפט זה על ההחלטה הנ"ל בתיק עפ"א 35781-11-16. ביום 20.11.16 ניתנה ע"י כב' השופטת אספרנצה אלון החלטה בתיק הנ"ל, המורה לבית משפט קמא לנמק את החלטתו הדוחה את הבקשה לדחיית הערר השלישי על הסף. בד בבד נקבע בהחלטה הנ"ל כי המועד להגשת תשובת המערערת לערר השלישי מוארך עד להחלטה אחרת שתינתן ע"י בית משפט קמא. ביום 19.1.17 התקיים דיון, במעמד הצדדים, בפני בית משפט קמא ובעקבותיו ניתנה ביום 26.1.17 ההחלטה מושא הערעור בתיק זה.