עע"מ 7414/13 בר טן אחזקות והשקעות בע"מ נ' עיריית רמת גן

השופט א' שהם:

1.         לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית המשפט לעניינים מנהליים, בעת"מ 49673-10-10 (כב' השופטת ש' גדות-סג"נ), מיום 2.10.2014. במסגרת פסק הדין נדחתה עתירת המערערת נגד החלטות המשיבה 1, להטיל ארנונה על הנכס שבחזקת המערערת, לשנים 2010-2009, על פי צו הארנונה של המועצה המקומית רמת אפעל לשנת 2008, ולא על פי צו הארנונה של עיריית רמת-גן.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת והרקע הנורמטיבי לערעור

2.       המערערת הינה חברה בע"מ המחזיקה בנכס, המשמש כמרכז נופש וספורט ברמת אפעל (להלן: הנכס). עד לשנת 2008 היה הנכס ממוקם בתחומה של המועצה האזורית רמת אפעל (להלן: מועצת רמת אפעל או המועצה), וחוייב בהתאם לסיווגים ולתעריפים הקבועים בצו הארנונה של המועצה. מועצת רמת אפעל הורכבה משלושה ועדים: רמת אפעל, רמות פנקס וכפר אז"ר. צו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות) (אפעל, ביטול), התשס"ח-2008 (להלן: צו המועצות המקומיות), מיום 6.4.2008, קבע כי "הנכסים של המועצה האזורית אפעל יוקנו לעיריות רמת גן, אור יהודה וקרית אונו", ולענייננו, השטח בו מצוי הנכס עבר לתחום שיפוטה של עיריית רמת גן (להלן: המשיבה 1).

החל מחודש אפריל 2008 ועד לשנת 2010, המשיכו המשיבות 1 ו-2 (להלן: המשיבות) לחייב את המערערת בארנונה על פי הוראות צו הארנונה של רמת אפעל לשנת 2008, ולא בהתאם לצו הארנונה של המשיבה 1. בעקבות כך, הגישה המערערת ערר לועדת הערר לענייני ארנונה שליד המשיבה 1. ועדת הערר החליטה ביום 29.7.2010, כי אין היא מוסמכת לדון בערר, אך "למעלה מן הצורך" הוסיפה הועדה, כי המשיבה 1 רשאית להמשיך ולחייב נכסים בתחום שיפוטה, על פי צו הארנונה של המועצה. בעקבות החלטה זו הוגשה עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים.

3.       טרם שנדרש לטענות הצדדים בעתירה ובערעור על פסק דינו של בית משפט קמא, נפרט את הוראות הדין הרלוונטיות למחלוקת שנתגלעה בין הצדדים.

        סמכותה של המשיבה 1 להטיל ארנונה על התושבים המתגוררים בתחום שיפוטה מעוגנת בסעיף 8(א) לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב), התשנ"ג – 1992 (להלן: חוק ההסדרים), הקובע כי:

"(א)מועצה תטיל בכל שנת כספים ארנונה כללית, על הנכסים שבתחומה שאינם אדמת בנין; הארנונה תחושב לפי יחידת שטח בהתאם לסוג הנכס, לשימושו ולמקומו, ותשולם בידי המחזיק בנכס".

           סמכות זו אינה בלתי מוגבלת, וחוק ההסדרים מעניק לשר האוצר ולשר הפנים (להלן: השרים) סמכות לקבוע בתקנות את סוגי הנכסים, וכללים בדבר אופן חישוב שטחו של נכס, קביעת שימושו, מקומו וסיווגו לעניין הטלת ארנונה (סעיף 8(ב) לחוק ההסדרים). סעיף 9(א) לחוק ההסדרים קובע, בין היתר, כי השרים יקבעו בתקנות סכומים מזעריים ומירביים לארנונה הכללית שיטילו הרשויות המקומיות. סעיף 9(ב) רישה מדריך את הרשות המקומית בקביעת סכום הארנונה בקובעו, כי: "סכום הארנונה הכללית בשל מטר רבוע שתטיל מועצה על כל אחד מסוגי הנכסים, בכל שנת כספים, יהיה הסכום שהגיע כדין בשל מטר רבוע של אותו נכס בשנת הכספים הקודמת, בלא הנחה כלשהי אם ניתנה, בתוספת שיעור העדכון, ובלבד שהסכום שיוטל כאמור לא יפחת מהסכום המזערי ולא יעלה על הסכום המרבי שקבעו השרים בתקנות [...]". לשוןסעיף 9(ב)(2) לחוק ההסדרים מבהירה, כי "רשות מקומית רשאית להטיל ארנונה שלא בהתאם לאמור ברישה, ובלבד שקיבלה לכך אישור השרים".