עע"מ 7344/16

במסגרת ערעור שהגישו המבקשות על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית המשפט לעניינים מנהליים (השופטת נ' בן אור) בעת"מ 53139-12-15 ובעת"מ 16340-02-16 מיום 6.7.2016, הוגשה הבקשה שלפניי לסעד זמני, שעניינה עיכוב ביצוע פסק הדין, עד להכרעה בערעור. 

רקע עובדתי

2. במרכז הבקשה שלפניי עומד עניינה של "כיכר בית הדפוס", הממוקמת בנחלת השבעה בירושלים (להלן: הכיכר). על שטח הכיכר – אשר שופצה בשנות השבעים מכספי תרומות – חלה תכנית תכנונית מס' 2422 משנת 1988 (להלן: התכנית), וייעודה הוא שטח ציבורי פתוח אשר שימושיו המותרים הם: "גנים ציבוריים, מגרשי ספורט ושעשועים, בניינים הכרוכים בנ"ל, באישורה של הועדה המקומית ובהסכמתה של הועדה המחוזית". במהלך חודש מרץ 2013 או בסמוך לו בוצעו בכיכר עבודות בנייה ללא היתר על ידי היזם מר לורנט לוי (להלן: היזם) –שרכש נכסים רבים בסמוך לכיכר ואשר ייעד להפוך את הכיכר ל"כיכר המוזיקה", בה יתקיימו הופעות מדי יום. העבודות שהיזם ביצע בכיכר גרמו לה לנזק רב, ועיריית ירושלים (להלן: העירייה) הגישה נגדו כתב אישום בגין עבירות בנייה ללא היתר. ואולם, תוך ההליך הפלילי הגיעו העירייה והיזם ל"פשרה" בגדרה הודה היזם בביצוע עבירת בניה והתחייב "לשקם" את הכיכר.

3. לצורך שיקום הכיכר, היזם הגיש בקשה לקבלת היתר בניה לוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים (להלן: הוועדה המקומית) – וזו בתורה, הורתה לעירייה להגיש בקשה מתוקנת מטעמה בלבד. הוועדה המקומית אישרה ביום 22.1.2014 את הבקשה המתוקנת, תוך שהיא מציינת את יתרונותיה, וביניהם הפיכת הכיכר "למקום שוקק ופעיל לטובת הציבור". במסגרת ההחלטה, הוועדה המקומית הורתה כי אגף התרבות בעירייה יהיה אחראי על היקף הפעילות בכיכר, בהתחשב בצרכי התושבים.

4. המשיבים 3-2 (להלן: המשיבים) – שניים מחברי הוועדה המקומית – לא השלימו עם ההחלטה והגישו עליה ערר לוועדת הערר המחוזית (להלן: ועדת הערר). בהחלטתה, ועדת הערר קבעה כי הייעוד של הקרקע עליו נמצאת הכיכר מאפשר לקיים הופעות ואף לבנות במה לשם כך. עם זאת, נקבע כי הייעוד אינו מאפשר קיום אירועים יומיומיים. על כן, ועדת הערר הורתה על צמצום השימוש בכיכר, כך שהבקשה להיתר תהא תואמת תכנית. בנוסף, נקבעו מגבלות בינוי מינוריות (להלן: ההחלטה הראשונה).

5. על החלטה זו הגישו העירייה והוועדה המקומית עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בירושלים. בית המשפט (השופט ד' חשין) קיבל אמנם את עמדת ועדת הערר לפיה ייעוד המקרקעין אינו מאפשר קיום הופעות ואירועים יומיומיים, אולם נקבע כי לוועדת הערר לא הייתה סמכות לקבוע מגבלות שימוש שיתאימו את הבקשה לשימוש המותר. לפי בית המשפט, ככל שמצאה ועדת הערר כי הבקשה להיתר אינה תואמת את השימוש המותר – היה עליה לדחות את הבקשה להיתר. על כן, בית המשפט המחוזי הורה על ביטול ההחלטה הראשונה ועל השבת העניין לוועדת הערר לצורך בחינת הדברים מחדש (להלן: פסק הדין הראשון).

6. לאחר ששבה ובחנה את העניין שלפניה, הגיעה ועדת הערר למסקנה כי לצורך התאמת ההיתר לתכנית ולשימוש המותר, יש לבטל את כל הבינוי הנדרש למערכת ההגברה (להלן: ההחלטה השנייה). דעת המיעוט סברה כי יש לדחות הבקשה להיתר ולהחזיר את המצב בכיכר לקדמותו. ועדת הערר הנפיקה ביום 16.12.2015 היתר בניה, וזאת כדי להימנע מעיכובים נוספים. 

7. בגין החלטה זו, העירייה והוועדה המקומית שבו והגישו עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי – אותה משכו בהמלצת בית המשפט. במקביל לכך, הודיעו המשיבים כי הם מבקשים להגיש עתירה מטעמם, ולאחר התדיינויות משפטיות – שכללו אף הגשת בקשה למתן רשות ערעור מטעם המבקשות לבית משפט זה (בר"ם 488/16)  – נותרה על השולחן עתירתם של המשיבים בלבד, בה נתבקש אימוץ דעת המיעוט.