עע"מ 7044/16 - א'

 במסגרת ערעור שהגישה המבקשת על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (השופטת ג' רביד) בעת"מ 7728-03-16 מיום 27.7.2016, הוגשה הבקשה שלפניי לקבלת סעד זמני עד להכרעה בערעור.  

רקע עובדתי

2. המבקשת היא הבעלים והמחזיקה בנכס ברח' *** (להלן: הנכס) יחד עם בעלה המנוח אשר נפטר בשנת 2013 (להלן: המנוח). בגין אי עמידה בתשלומי הארנונה לאורך של כ-20 שנה נצבר על הנכס חוב אשר לטענת המשיבה עומד על כ-400 אלף שקלים (להלן: חוב הארנונה או החוב). אין חולק כי עד לפטירת המנוח, המבקשת חבה בתשלומי הארנונה על הנכס ביחד ולחוד עם המנוח, וכי לאחר פטירתו חלים התשלומים עליה בלבד. 

3. ביום 3.3.2016 המבקשת הגישה עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי, במסגרתה עתרה לקבוע כי חוב הארנונה שהצטבר בהתייחס לתקופה שקודמת ליום 3.11.2007 התיישן. המבקשת גרסה כי לא הייתה מודעת לחוב שנצבר שכן בטרם נפטר המנוח, הוא היה אחראי על התשלומים, והיא עצמה לא הייתה מעורבת בכך. בנוסף, יחסיה עם המנוח לא היו תקינים והמבקשת אף סבלה מנחת זרועו. לטענת המבקשת, עד ליום 3.11.2014 – עת התייצב בביתה גובה מס מטעם המשיבה על מנת לבצע עיקול על מטלטלין – המשיבה לא נקטה בהליכים כלשהם לגביית חוב הארנונה ולא שלחה למבקשת דרישות תשלום מטעמה. על כן, לשיטתה, כל חוב שהיה קיים עובר ל-7 שנים לפני שנודע לה על החוב – התיישן.

4. בית המשפט המחוזי דחה את עתירתה של המבקשת – הן על הסף והן לגופה. ראשית, בית המשפט בחן את טענת המשיבה ביחס לשיהוי שבהגשת העתירה, החורג ממסגרת הזמנים הקבועה בסעיף 3(א) לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000. בהינתן זאת, בית המשפט המחוזי קבע כי גם בהנחה שאכן נודע למבקשת את דבר קיומו של החוב רק ביום 3.11.2014 – אין בפיה כל הסבר לשיהוי בן השנה וחצי בהגשת העתירה. זאת ועוד, בית המשפט המחוזי מצא כי אף ההתכתבות בין המשיבה למבקשת, לאחר שלכאורה נודע לזו האחרונה על דבר קיומו של החוב, אינה מרפאת את השיהוי שבהגשת העתירה, שכן ממילא ניהול התכתבות עם הרשות אין בהן כדי להאריך את המועד להגשת העתירה. בית המשפט המחוזי מצא כי במקרה דנן מתקיים שיהוי הן במישור האובייקטיבי – לנוכח החוב העצום שנצבר והנזק שנגרם מכך – והן במישור הסובייקטיבי – לנוכח העובדה שהשיהוי ואי העלאת טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה מצביעים על ויתור על הגשת עתירה מנהלית. בנוסף, בית המשפט המחוזי מצא כי הימנעותה של המבקשת מלציין בעתירה פרטים מהותיים – כגון קיומם של פסקי דין קודמים בעניינה וקיומם של עיקולים ושעבודים על הנכס – גובלים בחוסר תום לב.

           לאחר שבחן את הטענות המקדמיות, בית המשפט המחוזי קבע כי דין העתירה להידחות גם לגופה. זאת, מאחר שנמצא כי לאורך כל השנים, החל מיום 3.4.1995 ומיום 17.5.1995, ננקטו כנגד המנוח והמבקשת, ביחד ולחוד, הליכים משפטיים והליכי גבייה מנהליים. בין ההליכים שננקטו צוינו פסק דין מיום 2.10.1995 בגין חוב בגובה כ-20 אלף ש"ח והליכי הוצאה לפועל שהמשיבה נקטה לצורך מימוש פסק הדין; פסק דין מיום 9.5.2005 בגין חוב שהמשיך להצטבר ועיקול מקרקעין שהוטל על הנכס מכוח פסק הדין השני; שעבוד שנרשם על זכויות המנוח והמבקשת בנכס ועיקול מטלטלין שבוצע בעקבות השעבוד. כמו כן, נמצא שלאורך השנים המנוח פעל לפירעון החוב – בין היתר באמצעות מסירת המחאות חוב לכיסויו. נקבע כי המשיבה הוכיחה שהיא מבחינתה פעלה כדין ושלחה הודעות על פעולות אכיפה לכתובת הנכס בו התגוררה המבקשת, ואילו זו האחרונה לא הרימה את הנטל להוכיח אחרת ולסתור את החזקה. זאת ועוד, בית המשפט מצא כי העובדה שהמנוח ביצע פעולות לתשלום החוב מעידה כי ההודעות נשלחו לייעדן. על פסק דין זה הוגש הערעור ובצידו הבקשה למתן סעד זמני עד להכרעה בערעור.

הבקשה

5. בבקשה שלפניי, המבקשת עותרת שאורה למשיבה להימנע מלנקוט נגד המבקשת בכל הליך גביה בגין חוב הארנונה. לטענת המבקשת, סיכויי הערעור הם טובים, שכן מדובר בערעור המופנה נגד קביעות עובדתיות של בית המשפט המחוזי, אשר נקבעו על בסיס חומרים כתובים גרידא ולכן אין לערכאה הדיונית יתרון בבחינתם. המבקשת חוזרת וטוענת כי דבר קיומו של החוב נודע לה אך ביום 3.11.2014, ועל כן כל חוב שהיה קיים לפני 7 שנים עובר לעיקול – התיישן. לעמדת המבקשת, בית המשפט המחוזי לא התייחס בהחלטתו להיותה ילידת שנת 1942, ניצולת שואה, שאינה יודעת קרוא וכתוב. לטענת המבקשת, כלל ההליכים שהמשיבה נקטה בהם נוהלו נגד המנוח – וביניהם שני פסקי הדין שניתנו ותיקי ההוצאה לפועל שנפתחו. אשר למאזן הנוחות, המבקשת טוענת כי מצבה הכלכלי אינו מאפשר לה לשלם למשיבה את סכום החוב במלואו. בנוסף, לטענת המבקשת, למשיבה לא ייגרם כל נזק אם יינתן סעד זמני עד להכרעה בערעור, שכן העובדה שלא הצליחה לגבות את החוב במשך שני עשורים מעידה בעד עצמה, לא כל שכן מקום בו המשיבה רשמה זה מכבר עיקול על הנכס.

6. המשיבה, מצידה, מתנגדת לבקשה. לעמדת המשיבה, בית המשפט המחוזי דן בכל טענות המבקשת לגופן ודחה אותן בפסק דינו המנומק, והמבקשת בערעורה ובבקשה כלל לא הצביעה על כל נימוק משפטי המראה על שגגה שנפלה בפסק הדין. בנוסף, המשיבה טוענת כי הערעור נוגע ברובו לממצאי עובדה, אשר בהם, כידוע, לא נוטה ערכאת הערעור להתערב. אשר למאזן הנוחות, המשיבה סבורה כי המבקשת לא הוכיחה כי אי מתן סעד זמני יקשה להשיב את המצב לקדמותו אם יתקבל ערעורה. לטענת המשיבה, במקרים כגון דא, כאשר רשות ציבורית היא צד להליך, קמה חזקה לפיה תוכל היא להשיב כספים. זאת ועוד, המשיבה מצהירה כי היא שוקלת לפעול למימוש הנכס כתפוס ובמצב כזה, ממילא המבקשת לא תצטרך לפנותו ותקבל דיירות מוגנת. לבסוף, המשיבה מזכירה כי המנוח והמבקשת נמנעו מהסדרת חובם למעלה משני עשורים והכל על חשבון תושבי העיר.