עע"מ 6492/14 - א' ש.ח. ציפוי אלחלד (2000) בע"מ נ' מדינת ישראל - המשרד להגנת הסביבה - אגף איכות אוויר

1.       לפניי בקשה "למתן צו ביניים" לתקופת הערעור, במסגרתו מתבקש בית משפט זה להקפיא את כל הליכי הגבייה המתנהלים או האמורים להתנהל כנגד המבקשת לפי חוק אויר נקי, התשמ"ח – 2008 (להלן: החוק), וכן להקפיא את דרישת המשיבה בדבר פרסום הטלת העיצום הכספי שהושת על המבקשת, מכוח סעיף 60 החוק, וזאת עד למתן פסק דין בערעור המבקשת על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה בעת"מ 14485-09-13 (כב' השופט א' קיסרי), מיום 5.8.2014.

תמצית הרקע להגשת הבקשה

2.         בפתח פסק דינו של בית משפט קמא, הובהר, כי למבקשת מפעל העוסק בציפוי וגלוון מתכות (להלן: המפעל), ובמסגרת פעילותו נפלטים לאוויר, בצורה בלתי מבוקרת, כ-13 ק"ג של כרום שש ערכי וכ-160 ק"ג של חומצה הידרו-כלורית בשנה. על פי הוראת סעיף 2.6. לתוספת השלישית לחוק, מדובר במקור פליטה המצריך קבלת היתר על פי החוק, בגינו היה על המבקשת לפנות לממונה, כהגדרתו בסעיף 2 לחוק (להלן: הממונה או המשיבה) בבקשה לקבלת ההיתר, וזאת עד ליום 1.3.2012. ביום 19.1.2012, נערך סיור במפעל המבקשת, במטרה לבחון את היערכותה לקראת הגשת הבקשה. במהלך הסיור ובדיון שהתקיים לאחריו, העלה מנהל המפעל טענות בדבר העדר יכולתו לשאת בעלויות הכרוכות בהכנת הבקשה ובהגשתה. על טענות אלו חזר מנהל המפעל גם ביום 5.3.2012, במהלך סיור נוסף במפעל, אשר העלה, כי המפעל המשיך בפעילותו חרף אי הגשת הבקשה הנדרשת. יחד עם זאת, הדגיש מנהל המפעל במהלך הסיור, כי בכוונתו לצמצם את היקף פעילות המפעל, באופן שלא ייחשב כמקור פליטה טעון היתר לפי החוק, וכי במקביל הוא שכר את שירותיה של חברת ייעוץ שתפעל להכנת הבקשה כנדרש. על אף התראות המשיבה כי המפעל פועל בניגוד לחוק, וחרף השימוע שנערך למנהל המפעל, ביום 19.3.2012, טרם נקיטת הליכים, המשיך המפעל בפעילותו, מבלי שקיבל היתר על פי החוק.

 ביום 9.9.2012, הודיע הממונה למבקשת כי בכוונתו להטיל עליה עיצום כספי בסך של 885,330 ₪, לפי סעיף 17(א) לחוק בצירוף סעיף 95(א)(2) לחוק ובהתאם לסעיף 53(א)(2) לחוק. בתגובת המבקשת, מיום 7.11.2012, נטען, כי הכנת הבקשה לקבלת היתר הועברה לטיפולה של חברת ייעוץ, וזו צפויה לסיים את מלאכתה בתוך כחודש ימים. טענות המבקשת נשקלו על ידי המשיבה, וביום 7.1.2013, החליטה המשיבה להטיל על המבקשת עיצום כספי, ואולם, מבלי שנתבקשה לכך, נאותה להפחית את סכום העיצום הכספי בשיעור של 40%, וזאת מכוח סמכותה לפי תקנות 2(א)(1) ו- 2(א)(4) לתקנות אויר נקי (הפחתה של סכום עיצום כספי ופריסת תשלומים), התשע"ב-2011 (להלן: תקנות ההפחתה). לפיכך, הועמד העיצום הכספי על סכום של 531,198 ש"ח. בקשות המבקשת לביטולו של העיצום הכספי, מיום 7.2.2013 ומיום 4.8.2013, נדחו על ידי המשיבה.

פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים

3.       ביום 8.9.2013, עתרה המבקשת לבית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה בבקשה לביטול העיצום הכספי, ולחלופין להפחתת שיעורו ולפריסתו לתשלומים. ביום 9.10.2013, קבע בית משפט קמא, כי עד למתן החלטה אחרת יעוכבו הליכי גביית העיצום הכספי, מושא העתירה, ותושעה החלטת הממונה בדבר פרסום דבר הטלתו של העיצום הכספי.

במסגרת פסק הדין, הודגש, כי המבקשת הגישה את הבקשה לקבלת היתר הפליטה רק ביום 13.1.2013, כאשר היא אינה חולקת על כך שהמפעל פעל ללא היתר פליטה, במשך כעשרה חודשים, באופן המקנה לממונה את הסמכות להשית עליה עיצום כספי.

בהמשך פסק הדין, נקבע, כי טענות המבקשת בדבר הנסיבות שהובילו אותה להפרת החוק, היינו לאי הגשת הבקשה במועד, ובכללן הטענה שהשקיעה משאבים רבים בהכנת הבקשה כמו גם טענותיה בדבר חברות הייעוץ ששכרה לשם הכנת הבקשה, ואשר כשלו בתפקידן, אינן מהוות עילה לביטולו של העיצום הכספי. גם פרשנות המבקשת לתקנה 3 לתקנות ההפחתה נדחתה במסגרת פסק הדין, ונקבע, כי יש לקבל את פרשנות המשיבה לתקנה, לפיה בסמכות הממונה להפחית את סכום העיצום הכספי, כך ששיעורו לא יעלה על סכום השווה ל-20% ממחזור העסקאות של המבקשת, ולא כפי פרשנות המבקשת, אשר טענה כי הממונה מוסמך להפחית מהעיצום הכספי סכום שווה ערך ל -20% ממחזור עסקאותיה השנתי. בהמשך, נדחו טענות המבקשת כי ההחלטה על הטלת העיצום הכספי התקבלה מבלי שניתנה לה זכות טיעון; כי התנהלות המשיבה כלפיה משקפת אכיפה בררנית של החוק; וכי הטלת העיצום הכספי מהווה ענישה פלילית, המחייבת הוכחת מחשבה פלילית. לעניין זה, הבהיר בית משפט קמא, כי העיצום הכספי, אשר הוטל על המבקשת מכוח סעיף 53 לחוק, אינו מהווה ענישה פלילית, ומשום כך שאלת קיומו של יסוד נפשי במבקשת איננה רלוונטית. עוד צויין, כי בכל אופן, העבירה הפלילית של הפעלת מקור פליטה בלא היתר (לפי סעיף 63(ז) לחוק), הינה עבירה מסוג אחריות קפידה, אשר אינה דורשת הוכחת יסוד נפשי.

4.       לאור האמור לעיל נדחתה העתירה, בכפוף לאפשרות העומדת בפני המבקשת להגיש לממונה בקשה לפריסת תשלום העיצום הכספי, כאמור בתקנה 4 לתקנות ההפחתה. כמו כן ביטל בית המשפט את הסעד הזמני, וחייב את המבקשת לשלם למשיבה שכר טרחת עורכי הדין, בסכום של 15,000 ש"ח.