עע"מ 4682/14 שרו מהרג'ה נ' משרד הפנים

           בקשה למתן סעד זמני לפיו יעוכבו הליכי אכיפה והרחקה מהארץ נגד המערערת, עד למתן פסק דין בערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (השופטת ש' דותן) בעת"ם 56134-03-14 מיום 24.6.2014 (להלן: פסק הדין), בגדרו נדחתה עתירה להסדרת מעמדה של המערערת בישראל.

רקע עובדתי

1.        כעולה מפסק הדין ומהמסמכים שצורפו לבקשה, המערערת היא נתינה זרה מנפאל, בת 35, גרושה ואם לקטין המתגורר בנפאל. המערערת נכנסה לישראל ביום 28.1.2007 כעובדת בתחום הסיעוד, וניתנה לה אשרת עבודה מסוג ב/1, תוקפה הוארך מעת לעת, עד יום 10.8.2009, תקופה בה עבדה אצל מספר מעסיקים.

2.        ביום 11.8.2009 פנו המערערים אל רשות האוכלוסין וההגירה (להלן: הרשות) בבקשה להסדרת מעמדה של המערערת, בנימוק כי היא והמערער, גם הוא אזרח ישראלי, גרוש, בן 44, מקיימים אורח חיים משותף. עניינם נבחן בהליך מדורג בהתאם ל"נוהל הטיפול בהסדר מעמד לבני זוג של אזרחים ישראלים לרבות בני אותו מין" (להלן: הנוהל). תחילה, נוכח התרשמות מראיון לבחינת כנות הקשר ביום 29.10.2009, ניתנה למערערת אשרת שהייה מסוג ב/1, כבת זוג. תוקפה שב והוארך עד ליום 1.9.2012.

3.        ביום 6.12.2012 נערך למערערים ראיון נוסף (להלן: הראיון השני), שהביא להתרשמות לפיה אין מדובר בקשר זוגי, אלא לכל היותר בקשר בין שותפים לדירה, אשר אינו מצדיק הענקת מעמד. התרשמות זו נשענה על אורח חייהם של המערערים – המערער מבלה עם חבריו בלילות וישן בימים; המערערת עובדת במהלך היום ונושאת בכלל ההוצאות, הקשורות גם בלינת זרים בדירתם מעת לעת תמורת תשלום שאז לנים המערערים בחדרים נפרדים. ההתרשמות נבעה גם ממספר ביקוריה המצומצם של המערערת אצל המערער כאשר אושפז בבית חולים. משכך, החליטה מנהלת מחלקת אשרות בלשכת רשות האוכלוסין וההגירה תל-אביב, ביום 12.2.2013, לדחות את הבקשה (להלן: ההחלטה הראשונה).

4.        ערר שהגישו המערערים (אל מנהל לשכת רשות האוכלוסין וההגירה בתל אביב) נדחה ביום 6.5.2013. המערערת נדרשה לצאת מהארץ בתוך שבועיים (להלן: ההחלטה בערר). 

5.        השגה נגד ההחלטה בערר נדחתה על-ידי המשיבה 2 ביום 26.2.2014. זאת, לאחר שקילת פרטים נוספים ביחס לחיי היומיום של המערערים, סתירות בין גרסאותיהם, והעדר ידיעה מצד המערער על אודות פרטים שונים הנוגעים למערערת (להלן: החלטת ועדת ההשגה). נקבע בין היתר כי ישנם ספקות של ממש ביחס לטענת הזוגיות, וכי הבחינה שערך המשיב 1 נעשתה כהלכה, ומסקנתו מצויה במתחם הסבירות. הטענה לפיה נפל פגם בראיון השני, בשים לב לריח האלכוהול שנדף מן המערער, נדחתה. המערערים לא צרפו ראיות פוזיטיביות מספקות לתמיכה בקשר. סמיכות המועדים בין הגשת הבקשה לבין מועד סיום תוקף אשרת העבודה של המערערת, חיזק את החשש כי מדובר במימוש אינטרס כלכלי הדדי. בסיכום, המערערת נדרשה לעזוב את הארץ בתוך 30 יום. 

עיקרי פסק הדין

6.        נגד החלטת ועדת ההשגה עתרו המערערים לבית המשפט המחוזי, אשר דחה את העתירה. בית המשפט קבע, כי הראיון השני, במהלכו תארו המערערים מערכת יחסים מנוכרת והתגלו סתירות שונות בדבריהם, תומך בעמדת המשיבים לפיה אין מדובר במערכת יחסים זוגית. אף אם היה המערער בגילופין, די בדבריה של המערערת כדי לתמוך בהחלטה. עוד נקבע, כי המערערים לא הצליחו להצביע על חוסר סבירות בהחלטה, המעוגנת בראיות, וכי אין הצדקה להורות על עריכת ראיונות חדשים.

7.        נגד פסק הדין הגישו המערערים ערעור לבית משפט זה, ועמו בקשה לסעד זמני.