עע"מ 2929/14 אמ. די. הי. בניה ותעשיה בע"מ נ' המשיבה: רשות מקרקעי ישראל – רמ"י

השופט נ' סולברג:

1. אלה הם ציוני-הדרך המרכזיים בפרשה הנדונה, שעיקרה – הפקרוּת:

ביום 17.11.2002 נחתם בין הצדדים חוזה פיתוח, על-פיו מסרה רמ"י למערערת מגרש באזור התעשיה פוריה בפטור ממכרז. המערערת התחייבה להקים על המגרש מפעל לייצור צינורות. לימים התעורר חשש אצל רמ"י שמא אין בכוונת המערערת לעמוד בדיבּורהּ, וכי רצונה הוא להקים אולם אירועים חלף מפעל לייצור צינורות. המערערת שבה אז, ביום 8.2.2004, והתחייבה בהצהרה בכתב כי תקים את מפעל הייצור, וכי לא תעשה שימוש אחר כלשהו במגרש. אף על-פי כן, הפרה המערערת הפרה יסודית את חוזה הפיתוח, והקימה אולם אירועים, כפי חששהּ של רמ"י. ההפרה לא תוקנה, וביום 25.5.2006 הודיעה רמ"י למערערת על ביטול חוזה הפיתוח.

2. רמ"י הגישה תביעה לבית משפט השלום בנצרת (השופט א' כנעאן) בת"א 4698/06 לסילוק ידה של המערערת מן המגרש ולתשלום פיצויים מוסכמים. התביעה נתקבלה. בית משפט השלום הורה למערערת בפסק דין מיום 25.10.2010 להשיב את המקרקעין לרמ"י כשהם נקיים מכל משכנתא, עיקול ו/או זכות של צד שלישי, ופנויים מכל אדם וחפץ נטוע או מחובר. המערערת נצטוותה להרוס ולפנות על חשבונה את המבנה ואת הגדרות שבנתה על המקרקעין. נאסר על המערערת, היא או מי מטעמה, להיכנס למגרש או לעשות בו שימוש כלשהו. בית משפט השלום קבע כי אם לא תקיים המערערת את מה שנצטוותה לקיים, כי אז תהא רמ"י רשאית לבצע את מלאכת הפינוי וההריסה באמצעות לשכת ההוצאה לפועל.

3. המערערת ערערה לבית המשפט המחוזי בנצרת בע"א 44424-11-10 (סגן הנשיא א' אברהם והשופטים ד' צרפתי וע' עילבוני) וטענה בין היתר כי במקום להרוס את אולם האירועים שהקימה, יש להעמיד את המגרש ואת האולם למכרז, ולקבוע כי הזוכה במכרז ישלם לה את עלות הקמת המבנה, כפי שנהגה רמ"י לגבי מגרש שכן. ערעורה של המערערת נדחה בפסק דין מיום 10.2.2013, שבו צויין כי הפרה הפרה יסודית את חוזה הפיתוח; כי רמ"י נהגה בה בזהירות-יתר; כי אִפשרה לה לתקן את ההפרה; ומשלא עשתה המערערת כן, ביטלה רמ"י את החוזה, על-פי זכותה שבדין. באשר לתרופות בגין הפרת חוזה הפיתוח, לפי מה שנקבע בו באופן מפורש בסעיף 13, שב בית המשפט המחוזי על פסיקתו של בית משפט השלום והורה למערערת לפנות את המגרש, להרוס את הבנוי עליו ואת המחובר אליו, ולמסרו לרמ"י כשהוא נקי. בית המשפט המחוזי הוסיף וציין את החשיבות הציבורית שבביצוע פסק הדין כדי שהמערערת לא תצא נשכרת ממעלליה – "על שקיבלה לידיה מגרש בפטור ממכרז על מנת להקים עליו מפעל לייצור צינורות, ובנתה עליו אולם אירועים, כשלעולם לא הייתה מקבלת קרקע לשם תכלית זו, ודאי לא בפטור ממכרז, כשהיא מקבלת כך יתרון על פני אחרים, שאולי רוצים היו להקים אולם אירועים במקום" (פסקה 47 לפסק הדין). בית המשפט המחוזי ציין כי הוצע למערערת מתווה דומה לזה שרמ"י נהגה על-פיו במגרש שכן – שיווק המגרש כולל המבנה שהקימה המערערת, במכרז שבמסגרתו יחוייב הזוכה לשלם למערערת את שווי המבנה. דא עקא, המערערת דחתה את המתווה שהוצע, ואף המשיכה בהפעלתו של אולם האירועים.

4. המערערת התמידה בשלה; בהפעלת אולם האירועים מזה, ובנקיטת הליכים משפטיים מזה. המערערת הגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"א 1816/13) אך זו נדחתה בהחלטת השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין: "המבקשת קיבלה קרקע – משאב ציבורי – בפטור ממכרז, לצורך הקמת מפעל לייצור צינורות. כך נקבע בהסכם הפיתוח, וכך נקבע בהתחייבות מאוחרת יותר שנחתמה על-ידי המבקשת בשנת 2004... כבר בעת החתימה על הסכם הפיתוח לא התכוונה המבקשת לממש את מטרתו. ואמנם, עם קבלת הקרקע עשתה בה המבקשת כבשלה והקימה אולם אירועים, תוך הפרה של התחייבויותיה בהסכם הפיתוח, שעמדו ביסוד הקצאת הקרקע ללא מכרז. לדידי, מדובר בהתנהלות חמורה, המתקרבת, אם לא למעלה מכך, לפלישה לקרקעות מדינה. משאלה פני הדברים, לא זו בלבד שאין מקום להתערבות בהוראת ההשבה שבסעיף 13 להסכם הפיתוח, אלא שהתערבות כאמור תישא מסר שאינו במקומו כל עיקר לרשויות ולציבור".

5. הנה כי כן, אחרי דיון ממצה בבית משפט השלום, בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון, ופסיקה עקבית וחד-משמעית של 3 הערכאות, המשיכה המערערת לעשות כבתחילה: להפעיל את אולם האירועים ובד בבד לנקוט בהליכים משפטיים; בפעם הזאת – הגישה המערערת עתירה מינהלית לבית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (סגן הנשיא ב' ארבל). בעתירתה שבה המערערת וציינה את השקעותיה הנרחבות העתידות לרדת לטמיון אם תיושם החלטת רמ"י להרוס את אולם האירועים. לדבריה, הריסה זו תפגע באופן קשה ובלתי מידתי בקניינה, היא אינה מתיישבת עם חובתה של רמ"י לפעול בסבירות, במידתיות, בשוויון, תוך הפעלת שיקול דעת ראוי, ולכן דינה – בטלות. לטענת המערערת, נהגה בה רמ"י בנקמנות. בהתייחס להתדיינות הקודמת, טענה המערערת כי לא קם מעשה בית דין משום שטענת ההפליה שטענה שם, כמו גם טענתה על חובת רמ"י לפרסם מכרז – אשר יכלול הן את המקרקעין, הן את המבנה שהקימה המערערת – לא נבחנו לעומקן. עוד זאת טענה, כי מעולם לא הורשעה בפלילים וכי בסך הכל הריהי מפרה פסק דין אזרחי, כדרכם של רבים במדינת ישראל. רמ"י ביקשה לסלק את העתירה המינהלית על הסף בשל קיומו של מעשה בית דין, שהרי כל טענותיה של המערערת נדונו ונדחו, בכלל זה טענות על הפליה ועל הצורך בפרסום מכרז שיכלול תשלום עבורה בגין השקעתה. גם מחמת חוסר תום לב מצִדה של המערערת, והעדר נקיון כפיים, ביקשה רמ"י לסלק את העתירה על הסף, משום שלא נועדה אלא על מנת לנסות ולחמוק מביצועו של פסק דין חלוט.

6. בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (סגן הנשיא ב' ארבל) פסק כי דינה של העתירה לדחייה על הסף: "זאת, בראש ובראשונה, בשל התנהלותה החמורה והמקוממת של העותרת, אשר עולה בנסיבות העניין כדי ניצול לרעה קיצוני וחמור של הליכי משפט ונקיטה באמצעים הנחזים להיות משפטיים לסיכול ביצועו של פסק דין חלוט בעניינה. מנהגה זה של העותרת, הממשיכה ומפירה מידי יום ביומו פסק דין חלוט, תוך הפקת רווחים, הינו פסול ואף מקומם... צר הדבר כי העותרת ומנהליה לא הפנימו עד כה, כי משניתן פסק דין בידי ערכאה שיפוטית מוסמכת, קמה החובה לקיימו כלשונו. עיקרון הציות לפסקי-דין ויישומם מהווה בסיס להבטחת הסדר החברתי ונמנה על תנאי היסוד לקיומו של משטר חוק במדינה דמוקרטית. העותרת, בעזות מצח ממש, פועלת בהתאם לאינטרסים הכלכליים הצרים שלה ומתעלמת מהכרעות שיפוטיות חלוטות בעניינה, כאילו לא היו או שהינן בגדר המלצה בלבד; היא ממשיכה להפעיל את אולם האירועים, חרף הקביעה החד-משמעית בפסק דינו החלוט של בית משפט השלום... והיא ממשיכה וטוענת שהמינהל פועל בשרירות, בנקמנות ובחוסר שוויון – גם לאחר שבית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון נדרשו לטענות אלה וקבעו, באופן חד משמעי, את ההפך" (פסקאות 24-21 לפסק הדין). בית המשפט המחוזי נדרש בפסק דינו בפרטוּת לטענות שהובאו לפניו מזה ומזה, ובין שאר דבריו ציין כי מקובלת עליו טענתה של רמ"י לפיה – "מתן אפשרות לקיום מכרז עם המחוברים שנבנו תוך הפרת הסכם הפיתוח עם הרשות, ופיצוי המפר בעלויות הבניה, גוררת את הרשות להשלים עם ההפרה, הפרת החוזה, הפרת השוויון, הפרת עקרון הצדק החלוקתי ומניעת עידוד התחרות ההוגנת על קרקעות המדינה והקופה הציבורית, ואין לעשות כן". העתירה נדחתה אפוא על הסף, כמו גם לגופו של עניין.

7. המערערת לא אמרה נואש והגישה ערעור על פסק הדין, בניסיון לשווֹת נופך של חשיבות משפטית לסוגיה שעל הפרק: "השאלה התקדימית שמבוקש לבחון בתיק זה היא כדלקמן: האם המדינה כגוף שלטוני רשאית לצוות על הריסת מבנה הבנוי לפי כל דיני התכנון והבניה בשווי של מיליוני שקלים, וכל זאת רק בשל רצון לנקום במערערת שהפרה את חוזה הפיתוח או בשל רצון לכפר על חטאה של המערערת וחטאו של המבנה והרצון בחינוך הציבור?" (סעיף 2 לסיכומי המערערת). המערערת לא בחלה משימוש בלשון בוטה, על רצונה של המדינה להשאיר במקום "אדמה חרוכה... יזכר העניין לדראון עולם... דומה כי לא מצאנו בהיסטוריה של הפסיקה הישראלית מקרה שכזה בו מבקש גוף ציבורי לבצע הרס לשם הרס בשם שלטון החוק ללא כל מטרה ללא כל חזון והכל בשם אותו עקרון תמוה 'למען יראו ויראו'. דומה כי עקרון זה לקוח ממשטרים אחרים או מתקופות קדמוניות... כל שהמערערת מבקשת בערעור זה, בתחינה מבית המשפט, לא לראות בחורבן מעשי ידיה. וכי איזה יתרון תפיק המדינה מהרס לשמו, שאין בו כל תועלת, זולת סיפוק יצר הנקם. אם המערערת חטאה, עצים ואבנים מה חטאו?!" (סעיפים 7-3 לסיכומי המערערת).