עע"מ 2393-14 ליבל נ' בך ואח'

השופט י' דנציגר:

           לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (השופטת ש' דותן) בעת"מ 56715-11-13 מיום 2.3.2014, במסגרתו דחה בית המשפט את העתירה שהגיש המערער נגד המשיב 1 ונגד המשיבה 2, בעניין החלטתה של המשיבה 2 לגנוז תלונה שהגיש המערער נגד המשיב 1.

הרקע בקליפת אגוז

1. ביום 9.11.2006 הגישו המשיב 1 ועורך דין עידן איידן, שהיה באותה עת עורך דין במשרדו של המשיב 1, שתי תובענות ייצוגיות נגד פרטנר תקשורת בע"מ (להלן: פרטנר) ונגד סלקום תקשורת בע"מ.

           ביום 28.12.2006 הגיש המערער תובענה ייצוגית נגד פרטנר בגין עילות זהות לאלה שפורטו בתביעות הייצוגיות שהוגשו על ידי המשיב 1, כחודש וחצי קודם לכן. בתגובה ביקשה פרטנר מבית המשפט המחוזי למחוק על הסף את אחת משתי התובענות שהוגשו נגדה. בית המשפט המחוזי (השופטת ע' ברון) נעתר לבקשה ומחק את התביעה שהוגשה על ידי המערער, משום שהייתה המאוחרת בזמן מבין השתיים. ערעור שהוגש על ידי המערער על החלטה זו (ע"א 3022/08) נדחה על ידי בית משפט זה ביום 8.4.2000 (השופט י' עמית). ביום 3.11.2010 הגיש המערער תלונה ללשכת עורכי הדין, בה טען כי המשיב 1 הגיש את התובענה נגד פרטנר יום וחצי בלבד לאחר ששודר תחקיר טלוויזיוני בעניינה, וזאת רק על מנת לחסום את האפשרות כי מייצגים אחרים יגישו את התובענה הייצוגית. בין היתר טען המערער כי המשיב 1 צירף לתובענה הייצוגית שהגיש תצהיר מטעמו של מר עמרי רוטשילד, אשר לטענתו של המערער נחתם באמצעות פקס, בניגוד להוראות הדין. ביום 17.4.2011 הודיעה המשיבה 2 על גניזת התלונה, זאת לאחר שקיבלה את גרסתו של עו"ד איידן לפיה מר רוטשילד אכן מסר עותק מקור של התצהיר כשהוא חתום על ידו, וכי עותק זה לא צורף לתובענה הייצוגית אך מפאת טעות משרדית.

2. בחודש אפריל 2012 הגיש המערער תביעה לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו במסגרתה ביקש מבית המשפט להוציא פסק דין הצהרתי לפיו פסק הדין בתובענה הייצוגית שאישר את הסדר הפשרה בין התובעים הייצוגיים לבין הנתבעים לא יצר מעשה בית דין כלפי כל מי שנפגע ממעשיה של פרטנר. ביום 24.3.2013 הגיש המערער תלונה נוספת נגד המשיב 1 לוועדת האתיקה. בהחלטתה מיום 20.10.2013 קבעה ועדת האתיקה כי אין בתלונה הנוספת טענות חדשות המצדיקות דיון מחודש.

ההליכים לפני בית המשפט לעניינים מנהליים

3. ביום 28.11.2013 הגיש המערער עתירה מנהלית בה ביקש לתקוף את החלטתה של ועדת האתיקה מיום 20.10.2013. המשיבים טענו כי העתירה לוקה בשיהוי משמעותי ביותר, שכן ההחלטה לגנוז את התלונה התקבלה למעלה משנתיים עובר להגשת העתירה. עוד נטען כי העתירה אינה מגלה עילה להגשת תלונה נגד המשיב 1, שהרי הוא לא היה זה שהחתים את מר רוטשילד על התצהיר או תייק את העותק השגוי בתיק בית המשפט.

4. בפסק דינו מיום 2.3.2014 דחה בית המשפט המחוזי את העתירה. בית המשפט קיבל את טענת השיהוי בקובעו כי אם סבר העותר כי החלטת הגניזה לוקה בחוסר סבירות, היה עליו להגיש עתירה בתוך 45 ימים ממועד ההחלטה דנן. בית המשפט קבע כי במקום ללכת בדרך המלך "בחר העותר להציף את הלשכה בעשרות פניות אותן הכתיר בכותרות שונות, כיד כשרון הניסוח שנחה עליו". בית המשפט ציין כי בין יתר הפניות הוגשו שתי בקשות לחידוש הדיון בתלונה – האחת, בשנת 2012 והשנייה, בשנת 2013, שהיא נשוא העתירה.